Document - Israel: Knesset urged not to pass law that would forcibly evict tens of thousands of Negev/Naqab Bedouin

mde150082013

מסמך תדרוך

אמנסטי אינטרנשיונל: על הכנסת להימנע מאישור חוק שיוביל לפינוי בכפייה של רבבות בדואים מהנגב

אמנסטי אינטרנשיונל שלח שני מכתבים לשרים בממשלת ישראל בהם ביטא את דאגותיו העמוקות בנוגע ל"חוק הסדרת התיישבות הבדואים בנגב – 2012" והפציר בממשלה שלא לאשר את החוק, ותחת זאת להעניק מעמד משפטי ואת הביטחון המתלווה לחזקה לקהילות הבדואים בכפרים הלא-מוכרים בנגב. כעת קורא הארגון לחברי הכנסת שלא להעביר את החוק, אותו צפויה לאשר ועדת השרים לענייני חקיקה.

טיוטת הצעת החוק מבוססת על החלטת הממשלה מיום ה-11 בספטמבר 2011 (החלטה מס' 3707) לאמץ את המלצות הוועדה בראשות אהוד פראוור ליישום ה"דו"ח להסדרת התיישבות הבדואים בנגב" משנת 2008, שחובר בידי ועדה בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג. המלצות ועדת פראוור הוגשו לממשלה ב-31 במאי 2011 ובהמשך תוקנו בידי ראש המועצה לבטחון לאומי, אלוף (מיל') יעקב עמידרור. לאחר מכן, הוציא השר בני בגין דו"ח ("דו"ח בגין") על ההתייעצויות שנערכו בנוגע לחוק המוצע. דו"ח זה אושר בקבינט ב-27 בינואר השנה.

אמנסטי אינטרנשיונל פנה במכתב לשר בגין ב-27 באוגוסט 2012 ולראש הממשלה בנימין נתניהו ב-10 בפברואר 2013. נכון למועד פרסום מסמך זה, טרם התקבלה תשובה ממי מהם. הממשלה החדשה, שהוקמה לאחר הבחירות שהתקיימו ב-22 בינואר השנה, מוסמכת להגיש את הצעת החוק לאישורה של הכנסת החדשה.

לא הצעת החוק וגם לא דו"ח בגין מפרטים להיכן יועתקו הקהילות הבדואיות המנושלות, אך במפות המצורפות להם מוגדר אזור בצפון-מזרח הנגב, שבו ירוכזו היישובים הבדואים. ארגוני זכויות אדם, ארגונים לזכויות הבדואים, וכן חוזר מיום ב-11 בספטמבר 2011 של מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז אייל גבאי, אומדים את מניין התושבים שייעקרו ממקום מושבם עקב תוכנית הממשלה – כולל באמצעות פינוי בכפייה – ב-30,000 נפש, אם כי ייתכן שמספרם בפועל יהיה גבוה יותר.

החוק המוצע: הפרה של החוק הבינלאומי, לרבות עקרון אי האפליה

החוק המוצע, המקנה באופן מפורש הגנה מופחתת על זכויות הבדואים בהשוואה ליתר אזרחי ישראל, לרבות תושבים אחרים בנגב, הוא מפלה מטבעו. אם תאושר ותיושם, טיוטת החוק תפר את זכויות הבדואים המושפעים ממנה לרמת חיים נאותה, לרבות הזכות לדיור הולם, ולהגנה מפני אפליה, כמובטח בסעיפים 2(2) ו-11 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). אמנה זו אושררה על ידי ישראל ומחייבת אפוא את שלטונות ישראל לדאוג לכך, שכל הנתונים למרותן ייהנו מזכויות אלו ללא אבחנה כלשהי, כגון על בסיס גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, נסיבות לידה או כל מעמד אחר. במרץ 2012, בבואה להעריך את הדו"חות התקופתיים ה-14 עד ה-16 של ישראל בכפוף לאמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית – לרבות סעיף 5(ה)(3) המבטיח את הזכות לדיור ללא אבחנה על בסיס גזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, וכן את הזכות לשוויון בפני החוק – הגיעה הוועדה לביעור האפליה הגזעית למסקנה הבאה:

הוועדה מוטרדת ממצבן הנוכחי של קהילות הבדואים, בפרט בכל האמור למדיניות ההרס, בעיקר של בתים ומבנים אחרים, והקשיים ההולכים וגוברים בהם נתקלים חברי קהילות אלו בהשגת גישה – על בסיס שוויון לתושבים היהודים – לקרקעות, דיור, חינוך, תעסוקה ובריאות הציבור. הוועדה ממליצה למדינה לתת מענה מניח את הדעת לבעיות בהן נתקלות הקהילות הבדואיות, בפרט בכל האמור לאובדן אדמותיהן ולנגישותן לקרקעות חדשות. הוועדה גם ממליצה, כי המדינה תגביר את מאמציה להבטיח גישה שוויונית לחינוך, עבודה, דיור ובריאות הציבור בכל השטחים הנתונים לשליטתה בפועל. בהקשר זה, על המדינה למשוך את הצעת החוק המפלה ל"הסדרת התיישבות הבדואים בנגב", שאישורה יקנה בסיס חוקי למדיניות המתמשכת של הריסות בתים ועקירה בכפייה של הקהילות הבדואיות הילידות.�

חוק זה הוצע על רקע שנים של אפליה בתכנון ובאספקת שירותים לבדואים בנגב בהשוואה לתושבי האזור היהודים. חלק ניכר מאפליה זו מהווה תולדה של אי-הכללתם של תושבי הכפרים הבדואים המנושלים מתוכניות מתאר אזוריות, על אף העובדה שרבים מכפרים אלו שוכנים במקומותיהם הנוכחיים מזה עשרות שנים.

היעדר הגנות משפטיות מפני פינויים בכפייה

סעיף 71(ז') בהצעת החוק, ובפרט תת-סעיף ( 1), המגביל את היכולת לערער באופן משמעותי נגד צווי סילוק, שוללים מהאזרחים הבדואים, הצפויים להיות מושפעים במיוחד מצווים אלו, הגנות משפטיות מפני פינוי בכפייה, ובפרט את הזכות לסעד הולם. תת-סעיף (2) באותו סעיף קובעת בנוסף, כי הפינויים יבוצעו גם בהינתן פנייה לבית משפט בבקשה לביטול הצו, ובה בעת אינו מחייב פיצויים נאותים המגיעים למפונים אם ערעורם מתקבל. לפיכך חושש אמנסטי אינטרנשיונל, כי האמור בסעיף 71(ז), תת-סעיפים (1) ו-(2) אינו מקיים את ההגנות המשפטיות מפני פינוי בכפייה כנדרש באמות מידה בינלאומיות לזכויות האדם. על פי החוק הבינלאומי, נגישות לסעד משפטי ומנהלי הולם צריכה להתאפשר בכל שלב ושלב בתהליך הפינוי, יהא מעמד החזקה אשר יהא. יש לאפשר ערעורים גם לאחר ביצוע הפינוי, כמו למשל אם תכנית היישוב מחדש אינה נותנת מענה נאות לצרכי המפונים.

סעיף 71(ד) בהצעת החוק קובע כדלקמן: "על אף האמור בחוק התכנון [והבנייה, התשכ"ה-1965] , צו סילוק לפי חוק זה יאפשר הריסת בניין אף ללא היתר הריסה". סעיף זה מאפשר אפוא הרס בתי בדואים על ידי מנהל מקרקעי ישראל או גוף ממונה, מבלי להקנות למבנים הגנה משפטית מספקת. יתר על כן, בדואים בחלקים רבים בנגב נחשבים ל"מסיגי גבול" משוללי חזקה מוגנת, שניתן "להשתמש בכוח במידה סבירה" על מנת לפנותם ממקרקעין, כפי שנקבע בחוק המקרקעין הישראלי, התשכ"ט-1969, סימן ב', סעיף 18(ב).

סדר עדיפות במימוש ההריסות אינו מהווה הגנה משפטית

אמנסטי אינטרנשיונל מכיר באחריות המדינה לאכוף את שלטון החוק, ולמעשה הארגון הפציר בממשלה לדאוג לכך שחוקי המדינה הנאכפים בפועל יעמדו באמות מידה בינלאומיות לזכויות אדם. בדו"ח בגין נכתב: "ראוי לבחון מוצא לקשיים אלה [באכיפת החוק], על דרך של מתן משקל להסכמה להצטרף להסדרת ההתיישבות על פי החוק המוצע, במסגרת השיקולים בקביעת סדר עדיפות למימוש אכיפתם של צווי הריסה למבנים בלתי חוקיים של בדואים בנגב" (עמ' 11). תעדוף מימוש צווי ההריסה אינו נחשב להגנה משפטית מספקת והצהרה זו אינה נותנת מענה לחששות הכבדים, שביטאו אמנסטי אינטרנשיונל וגורמים אחרים, כי התקיים הרס רכוש בכפרי הבדואים ועיירותיהם והוא ימשיך להתקיים תחת החוק המוצע, ללא הגנות משפטיות כאלו, ויגרום למעשה לפינויים בכפייה.

מאמצים לקיים התייעצויות

עפ"י הערה כללית מס' 7 של ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, ניתן לבצע פינויים רק כמוצא אחרון, לאחר שנבחנו כל החלופות האפשריות תוך התייעצות ממשית עם המיועדים לפינוי. את החלופות הללו יכולים להציע המיועדים לפינוי, בין אם באופן קיבוצי באמצעות נציגיהם הנבחרים, אם ישנם כאלה, ובין אם בקבוצות קטנות יותר או באופן פרטני. ועדת האו"ם חייבה אפוא "התייעצות ממשית" עם המיועדים לפינוי כהגנה בסיסית מפני פינוי בכפייה. התייעצות ממשית עם כל המושפעים מהפינוי צריכה לכלול (א) מסירת מידע מלא, מדויק ובזמן; (ב) הידברות משמעותית; ו-(ג) בחינה של הצעות חלופיות.

אמנסטי אינטרנשיונל רואה לנכון לציין, כי נספח 1 לדו"ח בגין מונה מספר עמותות, קבוצות ומומחים עמם התקיימו כארבעים מפגשי התייעצות, ומציין כי עוד 170 מפגשים התקיימו במאהלי בדואים עם יחידים וקבוצות קטנות שמנו בסך הכל מעל 600 איש.

פרסום הפרוטוקולים של מפגשי ההתייעצות

על מנת שהרשויות יקיימו הידברות משמעותית, עליהן להודיע ברבים על קיום המפגשים ולתעדם. חיוני שתינתן לאנשים הזדמנות לעיין בפרוטוקולי המפגשים ולערער על הכתוב בהם. אמנסטי אינטרנשיונל רואה לנכון לציין, כי תיאור המפגשים הללו בנספח 1 לדו"ח בגין אינו עונה על דרישות ההידברות המשמעותית, כיוון שלא ברור מתי והיכן יתפרסמו פרוטוקולי המפגשים, וכיצד יוכלו משתתפי המפגשים לערער על הכתוב בהם.

הבטחת השתתפות בלתי מפלה

בכל מקרה ומקרה, חייבות הרשויות לאמוד את צרכי הקבוצות המקופחות ביותר ולתת להם מענה, על מנת להבטיח שתהליך ההתייעצות לא יהיה כרוך באפליה. לא ברור כיצד הובטחה במפגשי ההתייעצות האמורים לעיל השתתפותם המשמעותית של תושבי כפרים "לא-מוכרים" החיים בעוני, ושל נשים בדואיות – שלא ברור כלל אם התבקשו להשתתף.

מסירת מידע מלא ומדויק בעתו

בנספחים 2-6 לדו"ח בגין, מובאות מפות המציגות את תוכנית המתאר המחוזית החלקית למטרופולין באר שבע (תמ"מ 23/14/4), את האזורים המיועדים ליישובם מחדש של הבדואים, האזורים שבהם תובעים הבדואים בעלות על קרקעות סביב באר שבע, את תביעות הבעלות שטרם יושבו בעיירה לקייה, ואת תוכנית העתקתו של ה"כפר הלא-מוכר" ואדי א-נעם. למרות שלמפות מצורפת אזהרה כי הן מיועדות למטרות המחשה בלבד, הן אינן עונות על הדרישה למסירת מידע מלא, מדויק ובזמן, בהתאם לחוק הבינלאומי.

כדי לעמוד בדרישה למסירת מידע מלא, מדויק ובזמן, לפני כל התייעצות, יש למסור למי שיושפעו מהפינוי מוצע מידע מלא על (א) הפינוי המוצע והסיבות לו, והשימוש המיועד בקרקע או בנכס לאחר הפינוי; (ב) הפיצויים ואפשרויות הדיור החלופיות שיינתנו להם, וכל סייג שהוא בעניין זה; (ג) החלופות לפינויים שנשקלו על ידי הרשויות; (ד) האופן שבו יבוצעו הפינוי והיישוב מחדש, כולל הגורמים הפרטיים והציבוריים שיהיו מעורבים בהם ופרטי תפקידיהם ותחומי אחריותם; (ה) אפשרויות לערער על החלטות או על כל היבט של תהליך הפינוי בפני גופים מנהליים ובתי המשפט; ו-(ו) המטרות, השיטה ולוח הזמנים של תהליך ההתייעצות (לרבות הזדמנויות להידברות עם גורמים אחרים שעשויים להיות מעורבים), וכן מתן הזדמנות לאנשים שיושפעו מהפינוי להעלות הצעות לשיפורו של תהליך זה.

המקרה של ואדי א-נעם

מפת ואדי א-נעם (נספח 6 לדו"ח בגין), לדוגמא, מעלה יותר שאלות מתשובות באשר להתייעצויות על היישוב מחדש. למרות שתושבי ואדי א-נעם מוכנים להעתיק את מקום יישובם עקב התנאים המסוכנים שנוצרו לאחר שהוקמו מפעל כימיקלים ומפעלים אחרים בסמוך לכפרם – אליו נאלצו לעבור עוד בשנות ה-50' עם גירושם מאדמות אבותיהם במערב הנגב – הרי שהם גם משתוקקים לשמר את אורח חייהם החקלאי.

תושבי הכפר אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל, כי הם מתנגדים מפורשות לכל תוכנית ליישוב מחדש בשגב-שלום, כיוון שלא יוכלו להמשיך לרעות שם את עדריהם. התושבים גם הצהירו, כי הם מעדיפים לשוב לאדמות שהם תובעים עליהן בעלות בדרום-מערב הנגב. יחד עם זאת, המפה ממקמת אותם בתוך שגב-שלום, ובאופן חלקי בתוך אזור התעשייה המתכונן רמת חובב, ועל קרקעות שהמפה בנספח 3 לאותו המסמך עצמו אינה מגדירה כמתאימות להתיישבות כפרית מחדש. דומה אפוא, כי הצעה זו ליישובם מחדש של תושבי ואדי א-נעם מפרה את זכויותיהם להתייעצות ממשית מבחינה זו שאינה מבטיחה שהאופי התרבותי של צורת המגורים המוצעת בדו"ח בגין ייתן מענה לצרכי הקהילה, וכיוון שכך העתקתם ממקום יישובם הנוכחי יכולה להיחשב לפינוי בכפייה לפי החוק הבינלאומי.

ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות הדגישה את מחויבותן של מדינות לספק דיור חלופי הולם לכל אלו שידם אינה משגת לספקו בכוחות עצמם. כל תוכנית ליישוב מחדש וכל דיור חלופי שיסופק חייבים לעמוד בקריטריון למגורים הולמים בכפוף למשפט זכויות האדם הבינלאומי. הוועדה קבעה, כי המרכיבים הבאים הכרחיים לצורך הקביעה אם צורת מגורים מסוימת ראויה להיחשב "הולמת" לפי סעיף 11(1) של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות: חזקה מוגנת על פי חוק; זמינות שירותים, חומרים, מתקנים ותשתיות; מיקום; תנאים פיסיים הולמים; עלות שניתן לעמוד בה; והתאמה תרבותית.

נוסח ההחלטה הסופית בנוגע לכל פינוי צריך לכלול הצדקה ברורה לחיוניותו, חלופות שהובאו בחשבון והסיבות לפסילתן, והתייחסות לכל מאמץ אחר שעשו הרשויות על מנת להימנע מפינויים ולמזער את השלכותיהם השליליות. הרשויות חייבות גם להבהיר כיצד נתנו מענה להשגות כלשהן שהעלו הקהילות המיועדות לפינוי, ולהבהיר כיצד התחשבו בהשגות אלו בתוכניות ובאפשרויות ליישוב מחדש ומתן פיצויים, וכן בעיתוי הפינוי ובתהליך יישומו בפועל.

סעד משפטי הולם למפונים

למיטב ידיעתנו, תוכניות כגון אלו שפורסמו בנוגע לואדי א-נעם לא פורסמו לגבי "כפרים לא-מוכרים" אחרים. לבדואים עומדת גם הזכות לסעד משפטי הולם, לרבות גישה לצדק ולפיצוי הולם, כולל אך לא מוגבל להשבה ו/או שיפוי נאות, כנדרש בחוק הבינלאומי. בהתאם לחוק הבינלאומי, גישה לסעד משפטי ומנהלי הולם צריכה לעמוד לרשות המפונים בכל שלב בתהליך הפינוי, יהא מעמד חזקתם אשר יהא. כמו כן, יש לאפשר ערעורים גם לאחר הפינוי, אם למשל תוכנית היישוב מחדש אינה נותנת מענה לצרכי המפונים. רק לאחר שמולאו תנאים אלו יוכלו כל הבדואים המושפעים מהפינוי להיות סמוכים ובטוחים כי החוק המוצע יעשה עמם צדק.

בחינת כל החלופות האפשריות על פי החוק הבינלאומי

באשר לצורך לבחון את כל החלופות האפשריות, אמנסטי אינטרנשיונל מאוכזב מהמשפטים הבאים המופיעים בדו"ח בגין:

אולם, שמענו גם הצעות המבטאות התעלמות מן המציאות ואילוציה. בדיון העיוני בסוגיית הבדואים בנגב עולים בשנים האחרונות גם מושגים כגון "צדק מעברי" (בעת החלפת הריבון), זכויות קניין בקרקע של נוודים-למחצה ו"זכויות ילידים". מושגים אלה אינם הולמים את המציאות, ודיון זה, ככל שהוא מעניין ומעורר מחשבה, לא הניב עד כה פתרון בר-יישום לבעיה הקשה שלפנינו, כזה התואם את מגבלות המציאות הכלכלית, המשפטית, החברתית והפוליטית. [עמ' 3]

לא ברור מדוע הצעות כאלו, המעוגנות במשפט זכויות האדם הבינלאומי, הישים בישראל "אינן הולמות את המציאות".

מתן מעמד משפטי לכפרים המנושלים – דבר שאמנסטי אינטרנשיונל, ארגוני זכויות אדם ישראלים ונציגי הקהילות קראו לו שוב ושוב – ראוי לבחינה רצינית, כיוון שיהווה חלופה ראויה לפינויים. דו"ח בגין מציין, שכמה מהכפרים "הלא-מוכרים" יקבלו מעמד משפטי. במקרים בהם תידחה הבקשה להכרה רשמית, על הממשלה לנמק בבירור את החלטתה ולהסביר כיצד ייתנו תוכניותיה מענה להשגות התושבים.

דחייה מדאיגה של תביעות הבעלות של הבדואים

סעיפים 11-70 בהצעת החוק מגבילים את התנאים שבהם ניתן להביא תביעת בעלות בדואית על קרקע בפני בית המשפט כדי שזה יכריע בעניין הבעלות ולקבל סעד הולם בגין הפקעתה בידי המדינה; בפרט, סעיף 69(א) קובע: "תובע בעלות, שלא אישר את תביעתו ולא הגיש בקשה לברור התביעה בהליכי הסדר עד למועד התום הקובע לאישור (להלן – תובע מאחר) , ובית המשפט לא החליט בתביעתו עד תום תקופת ההסדרה, לא יהיה לבעלים בקרקע מכח תביעת הבעלות שנתבררה בהליכי ההסדר אף אם הוכיח את זכותו בקרקע בהליכים אלה". הגבלות אלו על תביעות בעלות פוגעות אנושות בזכות הבדואים לסעד משפטי הולם, לרבות גישה לצדק ולסעד הולם, כולל אך לא מוגבל להשבה ו/או פיצוי נאות, כנדרש בחוק הבינלאומי.

הפגיעה בסעד מוחרפת עוד יותר לאור פסקה 11 בהחלטת הממשלה 3707, שדוחה לכאורה מכל וכל את כל תביעות הבעלות של הבדואים מבלי לבחון כל אחת מהן לגופו של עניין: "...הסדרים אלה מהווים, כולם, הצעה למתן תמורות על דרך של פשרה שאינה מכירה בזכות התביעה, לצורך הגעה לפתרון הולם לסוגיה בכללותה. הצעת ההחלטה, אם כן, מהווה המשך למדיניות זו ואינה סוטה ממנה. סיכומם של דברים, אין בהחלטת הממשלה ובהצעת החוק שתובא בעקבותיה כדי להכיר בזכויות קנייניות מין הדין אלא דווקא היפוכם של דברים – הסדרה שכל כולה היא לפנים משורת הדין ונסמכת על ההנחה של העדר זכויות קנייניות כאמור".

אמנסטי אינטרנשיונל מזועזע מההעדר הבוטה של כל התייחסות לחוק הבינלאומי, הן בהצעת החוק והן בדו"ח בגין, וחושש, כי שיקולי תועלתנות באים כאן על חשבון פתרון צודק ובר-קיימא המבוסס על החוק הבינלאומי:

דרישה למימוש מלוא התביעות של הבדואים אינה מקרבת פתרון אלא להיפך, והזמן המאפשר עדיין פתרון יעיל ומציאותי של הבעיה אוזל והולך. אין לאפשר לאלה הדורשים מימוש מלא של כל תביעות הבעות עבור מיעוט מן הבדואים על יסוד "צדק מוחלט" למנוע מיותר ממאה אלף ילדים בדואים תנאים החיוניים לבניית עתיד טוב יותר עבורם על יסוד פשרה [עמ' 3]

... אפשרויות אלו יעמדו בבסיס תהליך הידברות עם התושבים, שיתנהל עמם במסגרת מהלך תכנון ההתיישבות. הידברות זו אינה משחררת את המדינה מחובתה לסיים את התכנון בתוך זמן סביר גם במקרים שבהם לא הושגו הבנות עם התושבים. [עמ' 5]

זכויות אדם והפיתוח הכלכלי של הנגב

הממשלה מצדיקה את תוכניותיה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב– לאחרונה בישיבת הקבינט מיום ה-27 בינואר 2013 – בין היתר, כחיוניות לפיתוח הכלכלי של הנגב והבדואים בפרט. אחד מהטיעונים המועלים הוא שהכפרים המנושלים אינם נגישים ולפיכך לא ניתן לספק להם שירותים ביעילות.

על פי עקרונות היסוד והקווים המנחים של האו"ם בנוגע לפינוי ועקירה לצרכי פיתוח (IV A, עקרון 21),

"מדינות יבטיחו שפינויים יתבצעו רק בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל. פינויים מחייבים הצדקה מלאה בהינתן השפעתם המזיקה על שורה שלמה של זכויות אדם המוכרות במשפט הבינלאומי. כל פינוי חייב (א) להיות מעוגן בחוק; (ב) להתבצע בהתאם למשפט זכויות האדם הבינלאומי; (ג) להתבצע אך ורק למען קידום רווחת הכלל; (ד) להיות סביר ופרופורציונלי; (ה) להיות נתון לפיקוח שיבטיח פיצוי ושיקום מלאים; וכן (ז) להתבצע בהתאם לקווי היסוד הקיימים. ההגנה שמקנות הדרישות הפרוצדורליות הללו חלה על כל בני האדם הפגיעים והקבוצות המושפעות מהפינוי, בין אם יש להם חזקת בעלות על בתים וקניין בכפוף לחוקי המדינה ובין אם לאו".

יתרה מכך, עקרון 60 לאותן הנחיות קובע:

"כל אימת שפינוי הוא בלתי נמנע וחיוני לקידום רווחת הכלל, על המדינה לתת או להבטיח פיצוי הוגן וצודק על כל אובדן של נכסי דלא ניידי וניידי אישיים, כולל זכויות או עניין בנכסים. [...] בשום נסיבות שהן לא יוכל פיצוי במזומן להינתן כתחליף לפיצוי בעין בצורת מקרקעין ומשאבי נכסים משותפים. כל אימת שנגזלו אדמות, על המפונים להיות מפוצים באדמות שקולות לכל הפחות באיכותן, גודלן ושוויין".

דו"ח בגין מבטא כמה וכמה פעמים הכרה בשוויון זכויותיהם של הבדואים כאזרחי ישראל, אך אין די ראיות לכך שזכויותיהם אמנם כובדו לאורך שלביו השונים של התהליך.

לפיכך, אמנסטי אינטרנשיונל שב וקורא לממשלת ישראל:

לבטל את הצעת החוק;

להבטיח הענקת מעמד משפטי לקהילות הבדואים המנושלים בנגב, המכונים "כפרים לא-מוכרים";

להקנות חזקה מוגנת לתושבי כפרים אלו;

לספק שירותים נאותים לתושביהם, לרבות מים ראויים לשתייה, חשמל, ביוב, פינוי פסולת ושירותי חירום.

להשעות לאלתר את כל המאמצים לפינויים בכפייה ויישובם מחדש של התושבים;

לעצור את כל ההריסות עד לתיקון המדיניות והחוקים הנוגעים לבדואים בנגב, כך שיעלו בקנה אחד עם מחויבויותיה של ישראל להימנע מאפליה בכפוף לחוק הבינלאומי;

להבטיח רמת חיים נאותה, לרבות דיור, לכל תושבי הכפרים הללו;

להבטיח סעד נאות כנגד פינויים בכפייה, לרבות גישה לצדק ולפיצוי נאות לאלו שבתיהם נהרסו ופונו בכפייה.

� הוועדה לביעור האפליה הגזעית: הערות מסכמות של הוועדה לביעור האפליה הגזעית על הדו"חות התקופתיים מס' 14 ו-16 של ישראל, פסקה 20, ,CERD/C/ISR/CO/14-16

� HYPERLINK "http://www2.ohchr.org/english/bodies/cerd/docs/CERD.C.ISR.CO.14-16.pdf" �http://www2.ohchr.org/english/bodies/cerd/docs/CERD.C.ISR.CO.14-16.pdf�

image1.png