Document - Israel/Lebanon: Out of all proportion - civilians bear the brunt of the war

ישראל/לבנון: מעבר לכל פרופורציה: אזרחים משלמים את מחיר המלחמה


הקדמה


מאז פרצה המלחמה בין חיזבאללה וישראל, בחודש יולי 2006, קרא אמנסטי אינטרנשיונל לשני הצדדים לכבד את מחויבויותיהם במסגרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי(דיניהמלחמה) ובפרט את אלה המתייחסות להגנה על אזרחים. ביולי פרסם אמנסטי אינטרנשיונל את הדו"ח "ישראל/לבנון: על ישראל וחיזבאללה לחוס על אזרחים חובותיהם של הצדדים לעימות בישראל ולבנון במסגרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי", תזכורת לצדדים על חובותיהם המשפטיות.(1)


נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ביקרו בישראל ובלבנון במהלך הלחימה כדי לחקור הפרות חמורות שבוצעו על-ידי שני הצדדים. עם הסלמת העימות, כששני הצדדים מפרים את המשפט ההומניטארי הבינלאומי פעם אחר פעם, הצטרף אמנסטי אינטרנשיונל לקריאתם של מזכ"ל האו"ם קופי ענאן ומנהיגים אחרים בעולם להפסקת אש, וחבריו המשיכו לקרואלהגנהעל אזרחים במקרים ספציפיים.


לאחר תום פעולות האיבה, שבו נציגי אמנסטי אינטרנשיונל וביקרו בשתי המדינות לצורך מחקר נוסף ודיונים עם גורמים רשמיים. בעקבות זאת, פרסם הארגון שני דוחות הסוקרים כמה מהיבטי העימות. בחודש אוגוסט פורסם "ישראל/לבנון: הרס מכוון או 'נזק נלווה'? התקפות ישראליות נגד תשתיות אזרחיות".(2)אמנסטי אינטרנשיונל מצא, כי כוחות ישראליים ביצעו התקפות חסרות הבחנה ובלתי-מידתיות, שהונחו על-ידי אסטרטגיה שנועדה, כך נראה, להעניש את תושבי לבנון וממשלתם על שלא יצאו נגד חיזבאללה, כמו-גם לפגוע ביכולותיו הצבאיות של חיזבאללה.


בחודש ספטמבר, פרסם אמנסטי אינטרנשיונל את הדו"ח: "תחת אש: התקפות חיזבאללה על צפון ישראל".(3)במסקנות הדו"ח נקבע כי הפצצות חיזבאללה היוו התקפות ישירות על אזרחים, וכן התקפות חסרות הבחנה. התקפות אלה אף הפרו את האיסור הקיים במשפט ההומניטארי הבינלאומי, על תקיפת אוכלוסייה אזרחית כפעולת תגמול, יהיו ההפרות שמבצע האויב אשר יהיו.


הדו"ח החדש סוקר היבטים נוספים של התנהלות הפעילות הצבאית הישראלית בלבנון ושל תוצאותיה, ובוחן האשמות לפיהן השתמשו לוחמי חיזבאללה באזרחים כ"מגנים אנושיים". הדו"ח מזכיר סטנדרטים של המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, המשפט ההומניטארי הבינלאומי והמשפט הפלילי הבינלאומי הרלוונטיים לעימות. כמו כן מנתח הדו"ח דפוסי התקפות ישראליות ומספר תקריות ספציפיות שבהן נהרגו אזרחים בלבנון. הדו"ח מדגיש את השפעתן של התקפות ישראליות אחרות על החיים האזרחיים, כולל את ההפצצה הנרחבת של כוחות ישראליים את דרום לבנון בפצצות מצרר בימיה האחרונים של המלחמה, שהיא בבחינת ירושה לזמן שאחרי המלחמה. הפרק האחרון מסכם את מסקנותיו של אמנסטי אינטרנשיונל ביחס להתנהלות הכללית של ישראל וחיזבאללה גם יחד, וכולל המלצות המכוונות לצדדים לעימות כמו-גם לקהילה הבינלאומית.


דו"ח זה מבוסס על תחקירי שטח שבוצעו בלבנון ובישראל בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2006, ואשר כללו ראיונות עם קורבנות; תדריך שהועבר על-ידי מפקד ישראלי בכיר בחודש ספטמבר 2006 ודיונים נוספים עם גורמים צבאיים וממשלתיים רשמיים בישראל ובלבנון, וכן עם גורמים רשמיים בכירים בחיזבאללה; מידע מארגונים לא ממשלתיים; הצהרות רשמיות ודיווחים בעיתונות. בחודשים ספטמבר ואוקטובר ביקש אמנסטי אינטרנשיונל מן הרשויות הישראליות מידע ספציפי בנושא תקיפות שביצעו כוחות ישראליים ואשר מתוארות בדו"ח זה, אך שום מידע כזה לא התקבל.


אמנסטי אינטרנשיונל בחן את התנהלותו של כל צד בעימות, לאור הסטנדרטים שנקבעו על-ידי המשפט הבינלאומי ואשר מחייבים צדדים אלה, כפי שהוא נוהג בעימותים אחרים. שני הצדדים לעימות ביצעו הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי, ובהן גם פשעי מלחמה. ההפרות נבחנו על-פי חומרתן, בשאיפה להשיג מתן דין וחשבון ונטילת אחריות, תיקון נזק ומניעת הפרות עתידיות.



פרק 1: מבוא

"איבדתי את כל הילדים שלי, את אמא שלי ואת האחיות שלי. אשתי במצב קשה מאוד... איך אתה אומר לאמא שהיא איבדה את כל הילדים שלה?"

אחמד בדראן אמר דברים אלה לנציגי אמנסטי אינטרנשיונל בכפר א-ר'אזיה שבדרום לבנון לאחר שצפה בחילוץ גופותיהם של שמונה מבני משפחתו מתחת לערימת הריסות. ב-7 באוגוסט פגע טיל ישראלי בביתו, הרג את ארבעת ילדיו, את אמו, את שתי אחיותיו ואת אחייניתו, ופצע את אשתו באורח אנוש.

מלחמת 34 הימים שהרסה את משפחתו ומשפחות רבות נוספות בלבנון וישראל החלה ב-12 ביולי, לאחר שהזרוע הצבאית של חיזבאללה (המוכרת בשם "אל-מוקוומה אל-איסלאמיה", ההתנגדות המוס0?מית) חצתה את הגבול לתוך שטח ישראל, תקפה סיור ישראלי, הרגה שמונה חיילים ישראלים ולקחה בשבי שניים. כמעט מיד לאחר מכן, פרץ עימות צבאי נרחב בין כוחות ישראליים לבין לוחמי חיזבאללה.

לפחות 38 אזרחים, רבים מהם ילדים, נהרגו בבתיהם מהתקפות ישראליות ב-24 השעות הראשונות לעימות. בין הקורבנות היו 12 בני משפחת בזיע, שנהרגו בעת שאכלו ארוחת בוקר בכפר זיבקין; תשעה בני משפחת זיין בכפר בפלאי; ו-12 בני משפחת עקאש בכפר א-דוויר.

טילי חיזבאללה הרגו גם הם אישה בת ארבעים בביתה בנהרייה שבצפון ישראל ואזרח נוסף בעיר צפת.

היקף ההתקפות ומספרם הגבוה של ההרוגים בקרב האזרחים ביממה הראשונה לעימות, עורר דאגה ברמה הבינלאומית. רמטכ"ל צה"ל, רא"ל דן חלוץ, התחייב במסיבת עיתונאים שהתקיימה בתל-אביב ב-14 ביולי להמשיך את המתקפה. חלוץ אמר כי ישראל מעוניינת להעביר מסר ברור:

"גם בבירות רבתי וגם בלבנון, הם בלעו לקרבם סרטן והם צריכים להקיא אותו, שאם לא כן - המדינה הזו תשלם מחירים כפי שהיה בעבר."(4)

בימים הבאים גברו ההתקפות האוויריות הישראליות, ומניין הקורבנות האזרחיים המשיך לעלות. רבים מתוך חצי מליון תושבי דרום לבנון הבינו במהרה, כי מסוכן מדי להישאר בבתיהם, וברחו צפונה. עם זאת, למעלה מ-120,000 אנשים נשארו למעשה לכודים והמשיכו להתמודד עם הפצצותיה של ישראל בצור ובערים וכפרים אחרים.(5)חלקם היו עניים, חולים או קשישים מכדי לברוח. רבים ידעו כי כבר מסוכן מדי לנסות להגיע למקום מבטחים. בימים הראשונים למלחמה הפציצו כוחות ישראליים דרכים, גשרים, שדות תעופה, תחנות דלק ותשתיות אחרות, וההפצצות המתמשכות הפכו כל תנועה למסוכנת או לבלתי אפשרית. אזרחים נהרגו כאשר כלי רכב עמוסים לעייפה באנשים שצייתו להוראות הישראליות לעזוב את כפריהם בדרום לבנון נפגעו בתקיפות ישראליות.

עד לרגע הפסקת האש, ב-14 באוגוסט, נהרגו בהתקפות הישראליות 1,191 אנשים, בהם מאות ילדים, ולמעלה מ-4,400 נפצעו.(6)

ההרג וההרס התפשטו הרבה מעבר לתחומי דרום לבנון. התקפות ישראל התרכזו בדרום, שם הוחרבו או ניזוקו עשרות אלפי בתים, אך גם הבירה בירות ובקעת הלבנון, כולל העיר בעלבק, היו מטרה להתקפות.(7)בשכונת ד'חייה בדרום בירות, שרוב תושביה שיעים, ואשר בה שכנה מפקדת חיזבאללה, נהרסו כ-250 רבי קומות שבהן היו לפחות 4,000 דירות. בבעלבק ובבקעת הלבנון, אזור בעל חשיבות חקלאית רבה בלבנון, נהרגו עשרות אנשים, כ-400 בתים נהרסו ונזק רב נגרם למטעים, לשטחים חקלאיים, למפעלים ולתשתיות.

על-פי נתונים ישראליים רשמיים, תקף חיל האוויר הישראלי במהלך המלחמה כ-7,000 מטרות ברחבי לבנון, וחיל הים ביצע 2,500 הפצצות על אזורים הסמוכים לחוף.(8)עם זאת, הרשויות הישראליות לא סיפקו נתון לגבי סך ההתקפות של כוחותיהן על לבנון, ובכלל זה לא פרסמו את מספר מטחי פגזי הארטילריה על כפרים בדרום לבנון. על-פי הערכות של מרכז האו"ם לתאום הפעילות בנושא מוקשים (UNMACC), במשך השבועות הראשונים למלחמה השתמשה ישראל בהתקפותיה מן האוויר והיבשה בקרוב ל-3,000 פצצות, טילים ופגזי ארטילריה מדי יום, ולקראת סוף המלחמה עלה מספרם לכ-6,000 ביום.(9)כוחות ישראליים אף השתמשו בפצצות מצרר ובתחמושת זרחן לבן באזורים אזרחיים. קרוב למיליון פצצות מצרר קטנותשלא התפוצצו מזהמות כיום את דרום לבנון וממשיכות להרוג ולפצוע אזרחים. פצצות אלה אף מעכבות את שובם של תושבים עקורים ופוגעות במאמצי הסיוע והשיקום.(10)

ההפצצות הנרחבות הובילו לעקירתם של כמיליון מתושבי לבנון, כמעט רבע מאוכלוסיית המדינה. כ-500,000 מהם מצאו עצמם בבירות. על-פי הערכות, כ-200,000 לבנונים עדיין עקורים.(11)

על-פי הערכות, לוחמי חיזבאללה שיגרו כ-4,000 רקטות לצפון ישראל, כולל רקטות המצוידות בכדוריות מתכת לגרימת נזק מרבי לאנשים, ורקטות שנשאו, על-פי דיווחים, נשק מצרר. התקפות אלה גרמו למותם של 43 אזרחים, לעקירתם של כ-300,000 מתושבי צפון ישראל ולנזק נרחב לבניינים.(12)

בין הלוחמים נהרגו 177 חיילים ישראליים, כך דיווחו הרשויות הישראליות. ישראל טוענת כי בידה שמותיהם של 500 לוחמי חיזבאללה שנהרגו, אך לא חשפה שמות אלה. על-פי חיזבאללה, נהרגו 74 מלוחמיו; מספר קטן יותר של לוחמים שהשתייכו לארגונים אחרים שלחמו נגד ישראל נהרגו גם הם.(13)ארבעה מאנשי כוחות ביטחון הפנים של לבנון וכארבעים מחיילי צבא לבנון נהרגו בהתקפות ישראליות, אף שכוחות הביטחון הלבנוניים וצבא לבנון לא לקחו חלק בלחימה.

עם זאת, אלה ששילמו את מחיר העימות היו האזרחים. זאת, לא רק במונחים של הרג או נכות גופנית לכל החיים, אלא גם בשל עקירה בכוח, הריסת בתים, טראומה נפשית וההשפעה ארוכת הטווח על הכלכלה ועל הסביבה.

בבוקר ה-14 באוגוסט הסתיימו פעולות האיבה בין שני הצדדים בעקבות החלטה מס' 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שאומצה ב-11 באוגוסט, ואשר פירטה את תנאי הפסקת האש והרחיבה את תפקידו של יוניפי"ל, כוח האו"ם הזמני בלבנון. ב-17 באוגוסט נכנס צבא לבנון לדרום לבנון. ב-7 וב-8 בספטמבר הסירה ישראל את המצור האווירי והימי שהטילה מאז ראשית הלחימה. ב-1 באוקטובר הכריז צבא ישראל כי נסוג מלבנון באופן מלא, אף שנכון לתחילת נובמבר עדיין נכח בצדו הלבנוני של כפר הגבול רג'ר.

כוחות חיזבאללה עדיין מחזיקים בשני החיילים הישראליים שנלקחו בשבי ב-12 ביולי.(14)על פי דיווחים החיילים חיים, אך אף-על-פי-כן לא ניתנה לצלב האדום הבינלאומי גישה אליהם. במהלך העימות לקחו כוחות ישראליים בשבי לפחות עשרים לבנונים. לפחות שלושה מהם עדיין מוחזקים במעצר, והוגשו נגדם כתבי אישום בישראל על עבירות הכוללות חברות בחיזבאללה.(15) הצלב האדום הבינלאומי ביקר אצל השלושה. נוסף לכך, גופותיהם של לפחות 13 לוחמי חיזבאללה נלקחו לישראל על-ידי כוחות ישראליים, ולדברי מקורות צבאיים בישראל שצוטטו באמצעי התקשורת הישראליים, "הם יוכלו לשמש פוטנציאלית במשא ומתן על החזרת שני החיילים החטופים".(16)

במהלך העימות ולאחריו, ניסו שני הצדדים להצדיק את השימוש שלהם בכוח ואת דרכי הלחימה שלהם. חיזבאללה פתח ב-12 ביולי במסע ההסברה "מבצע ההבטחה שקוימה" שמטרתו המוצהרת להביא לשחרור אסירים לבנונים ואסירים ערבים אחרים המוחזקים בידי ישראל ולהחליפם בשני החיילים הישראלים המוחזקים על-ידו כפי ש"הבטיח" מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה. לאחר המלחמה, הצהיר חסן נסראללה כי לו ידע מראש כי תגובתה של ישראל תהיה כה קשה, לא היה מורה על הפשיטה ב-12 ביולי.(17)

עם זאת, חיזבאללה עדיין רואה עצמו כמגן לבנון, וכן כמגן הערבים והמוסלמים בכלל, נגד תוקפנותן המתמשכת של ישראל ובנות בריתה, ובפרט ארה"ב. בייחוד טוען חיזבאללה כי הסכסוך עם ישראל לא הסתיים בשנת 2000 עם נסיגת ישראל מלבנון, כיוון שהוא אינו רואה נסיגה זו כנסיגה מלאה. חיזבאללה וממשלת לבנון טוענים כי אזור הגבול המוכר בשם חוות שבעה הוא לבנוני, אף שהאו"ם רואה בו שטח סורי הנתון לכיבוש ישראלי. חיזבאללה וממשלת לבנון מתנגדים גם לטיסות התכופות של חיל האוויר הישראלי בשמי לבנון, ומוסיפים לדרוש מישראל לחשוף באופן מלא את מיקמום של מוקשים שנותרו מן הכיבוש הקודם של דרום לבנון.

ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט הגדיר את התקפת חיזבאללה ב-12 ביולי כ"פעולה מלחמתית" והבטיח ללבנון "תגובה כואבת ונרחבת" כשהורה על "מבצע שינוי כיוון".(18)ישראל טוענת כי ההתקפה של לוחמי חיזבאללה בוצעה ללא התגרות, שכן ישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000 וסימוני הגבול בינה לבין לבנון הוכרו על-ידי האו"ם. גורמים ישראליים רשמיים אף רואים בחיזבאללה חלק מחזית אנטי-ישראלית רחבה יותר, הכוללת את הארגון הפלסטיני חמאס, כמו-גם את סוריה ואיראן. הם רואים בדאגה מיוחדת את הברית ההדוקה בין חיזבאללה לאיראן, שנשיאה חזר שוב ושוב על הצהרות המאיימות על מדינת ישראל. עבור זו האחרונה, המערכה הצבאית נגד לבנון הייתה צעד של הגנה עצמית.

ממשלת לבנון אמרה, כי לא ניתנה לה אזהרה מוקדמת אודות ההתקפה של חיזבאללה, וכי מהרגע הראשון היא לא גיבתה אותה וביקשה להגיע להפסקת אש. מנהיג חיזבאללה אמר, כי הוא הורה על המבצע ב-12 ביולי לתפיסת חיילים ישראלים, וכי ממשלת לבנון לא לקחה חלק בהחלטה. מערכת היחסים בין מדינת לבנון לבין חיזבאללה מורכבת. פוליטית, בעת העימות, היה חיזבאללה מיוצג כמפלגה הן בפרלמנט והן בממשלתו של ראש הממשלה פואד סניורה. מבחינה חברתית, מספק חיזבאללה שירותים נרחבים בתחומי הרפואה, החינוך ועוד לתושבי לבנון, ובייחוד לאוכלוסייה המוסלמית השיעית, הנדחקת באופן מסורתי לשוליים. חיזבאללה, שהזרוע הצבאית שלו הובילה את הלחימה נגד כוחות ישראליים בלבנון עד אשר נסוגו בשנת 2000, שמר על יכולתו הצבאית, למרות החלטת האו"ם מס' 1559 משנת 2004, שקראה "לפירוקן ולפירוקן מנשק" של כל הקבוצות החמושות בלבנון.

אמנסטי אינטרנשיונל אינו נוקט עמדה בנושאים האידיאולוגיים והפוליטיים הרחבים המונחים ביסוד מעשי האיבה בין חיזבאללה לישראל, ואף לא בנושא מעמדו של חיזבאללה בתוך לבנון. אמנסטי אינטרנשיונל לא גינה את חיזבאללה על ביצוע ההתקפה נגד ישראל ב-12 ביולי, ואף לא את ישראל על שפתחה במערכה צבאית נגד חיזבאללה בלבנון. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל פנהלשני הצדדים מאז ראשית הלחימה בקריאה לכבד את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כללים אלו חלים על התוקף בה במידה שהם חלים על המתגונן, ועל קבוצות מאורגנות וחמושות דוגמת חיזבאללה בה במידה שהם חלים על מדינות.

מאז סיום העימות, מתקיים בישראל ובלבנון דיון ציבורי מתמשך על התנהלות המלחמה. בישראל נפתחו חקירות רשמיות לגבי היבטים שונים של ההכנות למלחמה והתגובה על התקפותיו של חיזבאללה, אולם אף אחת מהן לא הוסמכה לבדוק כיצד תואמת התנהלות מעשי האיבה את חובותיה של ישראל על-פי דיניהמלחמה. למיטב ידיעתו של אמנסטי אינטרנשיונל, ממשלת לבנון וחיזבאללה לא מקיימים חקירה רשמית כלשהי.

העימות ניפץ את חייהם של אינספור אנשים וגרם בלבנון ובישראל להרס ששיקומו ייקח שנים. ניתן היה למנוע חלק גדול מכך, לו כיבדו שני הצדדים את דיניהמלחמה. אמנסטי אינטרנשיונל בחן את התנהלותם של שני הצדדים לאור חובותיהם על-פי המשפט הבינלאומי, במטרה לוודא כי הגורמים האחראים להפרות יתנו את הדין, על מנת להבטיח צדק לקורבנות וכדי למנוע הפרות דומות נוספות.

מלחמה, באופן בלתי-נמנע, כרוכה בטרגדיות אישיות. אולם כל חיים שאבדו או נפגעו כתוצאה מהפרה של כללי המלחמה מחייבים כי האחראים לכך יידרשו לתת את הדין וכי הקורבנות יזכו לפיצויים.

פרק 2: המשפט הבינלאומי ותחולתו על המלחמה

המסגרת המשפטית שתובא להלן מכילהכללי מפתח ועקרונות הרלוונטיים לעימות בין חיזבאללה וישראל. במקרים מסוימים זיהה אמנסטי אינטרנשיונל הפרות ברורות של כללים ועקרונות אלה על-ידי צד זה או אחר לסכסוך. על-מנת להעריך באופן מלא יותר את התנהלותם של הצדדים ואת היקפן של ההפרות, נחוצה חקירה בינלאומית.

ישנם מספר קורפוסים של המשפט הבינלאומי החלים על סכסוך זה. הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המוכר גם כדיניהמלחמה, מחייבות את כל הצדדים לסכסוך מזוין, כולל קבוצות חמושות. המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ממשיך לחול גם בעת סכסוך, ומחייב מדינות. המשפט הבינלאומי הפלילי מטיל על אנשים אחריות פלילית להפרות מסוימות, כגון פשעי מלחמה. נוסף על כך, כללי אחריות המדינה מספקים מסגרת לטיפול בנושא הפיצויים לנפגעי ההפרות.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי כפי שהוא חל על המלחמה

במשפט ההומניטארי הבינלאומי מרוכזים הכללים והעקרונות שמטרתם להגן על מי שאינם לוקחים חלק בפעולות האיבה, בעיקר על אזרחים, אולם גם על לוחמים מסוימים, כולל אלה שנפצעו או שנשבו. המשפט ההומניטארי הבינלאומי קובע סטנדרטים להתנהגות הומאנית, ומגביל את האמצעים ואת השיטות לביצוע פעולות צבאיות. מטרתו העיקרית של קורפוס משפטי זה היא להגביל, ככל הניתן, את הסבל האנושי הנגרם בעת סכסוך מזוין.

ארבע אמנות ג'נבה משנת 1949 ושני הפרוטוקולים הנוספים משנת 1977 הם כליו העיקריים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. ישראל היא צד לאמנות ג'נבה משנת 1949, אך אינה צד לפרוטוקול הראשון הנוגע להגנה על קורבנותיהם של סכסוכים מזוינים בינלאומיים. לבנון היא צד הן לאמנות ג'נבה והן לפרוטוקול הראשון.

חיזבאללה עצמו אימץ חלק מכללי היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כך למשל, קיבל על עצמו הארגון באפריל 1996 את ההסכם ששם קץ להתפרצות הלחימה הקודמת עם ישראל. הסכם זה נועד למנוע פגיעה בחיי אזרחים תוך שהוא מאפשר את המשך מעשי האיבה בדרום לבנון.(19)לאחר המלחמה האחרונה שב חיזבאללה ואישר את מחויבותו להסכם.

הוראות היסוד של הפרוטוקול הראשון, כולל אלה המצוטטות להלן, נחשבות לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי ומחייבות לפיכך את כל הצדדים לסכסוך.(20)הפרות חמורות של אמנות ג'נבה ושל הפרוטוקול הראשון מהוות פשעי מלחמה. ההגדרות המקובלות לפשעים אלה במסגרת המשפט הבינלאומי המנהגי מפורטות בחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

האיסור על התקפות ישירות על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים עקרון ההבחנה

סעיף 48 לפרוטוקול הראשון קובע "כלל יסוד"בנוגע להגנה על אזרחים עקרון ההבחנה. עיקרון זה הוא אחת מאבני היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

"על-מנת להבטיח את כיבודם של האוכלוסייה האזרחית ושל אובייקטים אזרחיים ואת ההגנה עליהם, הצדדים לסכסוך יבחינו בכל עת בין האוכלוסייה האזרחית לבין הלוחמים ובין אובייקטים אזרחיים לבין מטרות צבאיות, ובהתאם יכוונו את פעולותיהם רק נגד מטרות צבאיות".

על-פי חוקת רומא, התקפות מכוונות נגד האוכלוסייה האזרחית ככלל, או נגד אזרחים כבודדים, כאשר אלה אינם לוקחים חלק ישיר בלחימה, מהוות פשע מלחמה.(21)על-פי סעיף 51(3) לפרוטוקול הראשון, אזרחים ייהנו מן ההגנה שמעניק להם סעיף זה, "אלא אם הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה ולמשך אותו הזמן בו הם עושים זאת".

סעיף 52(1) לפרוטוקול הראשון קובע כי:

"...אובייקטים אזרחיים הם ככלל האובייקטים אשר אינם מטרות צבאיות כמוגדר בפסקה 2."

סעיף 2(2) מגדיר מטרות צבאיות באופן הבא:

"אותם אובייקטים אשר מטבעם, מיקומם, מטרתם או השימוש בהם תורמים תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית,ושהריסתם, תפיסתם או נטרולם, באופן מוחלט או חלקי, בנסיבות המתקיימות באותו הזמן, מקנים יתרון צבאי מובהק".

אובייקטים שאינם עומדים באמות מידה אלה הם אובייקטים אזרחיים. במקרים שבהם אין זה ברור אם היעד משמש למטרות צבאיות "חזקה שלא נעשה בו שימוש כזה" (סעיף 52(3)).(22)התקפות המכוונות נגד אובייקטים אזרחיים מהוות פשע מלחמה.

אין לפרש את הביטוי "יתרון צבאי" באופן כה רחב עד שזה יהפוך לבלתי אפקטיבי. הצדקה במסגרת כלל זה של התקפה שנועדה לפגוע ברווחתה הכלכלית של מדינה או במורל של האוכלוסייה האזרחית, על-מנת להחליש את היכולת להילחם, תהיה עיוות של המשמעות המשפטית של "יתרון צבאי". פירוש ממין זה יחתור תחת עקרונות היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ויהווה איום חמור על אזרחים.

האיסור על התקפות חסרות הבחנה או בלתי מידתיות

סעיף 51(4) לפרוטוקול הראשון אוסר על התקפות חסרות הבחנה, שהן אלה אשר:

"מטבען הוא [...] לפגוע במטרות צבאיות ובאזרחים או באובייקטים אזרחיים ללא הבחנה". התקפה בלתי מידתית היא סוג של התקפה חסרת הבחנה, אשר גם:

"ניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים, נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב שלכל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי" (סעיף 51(5)).

ביצועמכווןשלהתקפה לא מידתית מהווה פשע מלחמה.(23) ביצוע התקפה חסרת הבחנה, שכתוצאה ממנה נהרגו או נפצעו אזרחים, או נגרם נזק לאובייקטים אזרחיים, מהווה גם היא פשע מלחמה.(24)

נוסף לכך, אבדות ונזקים נלווים לעולם אסור שיהיו נרחבים.(25)פשע מלחמה מהווים גם הרס נרחב והפקעת רכוש, שאינם מוצדקים על-ידי צורך צבאי, ואשר מבוצעים בניגוד לחוק ובצורה שרירותית.(26)

נקיטת אמצעי זהירות בעת התקפה

סעיף 57 מחייב את כל הצדדים לפעול תוך דאגה מתמדת "לחוס על האוכלוסייה האזרחית, על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים". סעיף 57(2) קובע, כי אלה המתכננים או המחליטים על התקפה:

"(i) יעשו כל דבר בר ביצוע על-מנת לוודא כי המטרות העומדות להיות מותקפות אינן אזרחים או אובייקטים אזרחיים,וכי אינן נתונות להגנה מיוחדת,אלא הן מטרות צבאיות במשמעות פסקה 2 של סעיף 52, ושהוראות פרוטוקול זה לא אוסרות להתקיפן;

"(ii) ינקטו את כל אמצעי הזהירות בני הביצוע בבחירת האמצעי ושיטות ההתקפה במטרה למנוע, ובכל מקרה לצמצם, אובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית לאזרחים ונזק נלווה לאובייקטים אזרחיים;

"(iii) יימנעו מלהחליט לפתוח בכל התקפה שניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי;

"ב) התקפה תבוטל או תושעה, אם מתברר כי המטרה איננה מטרה צבאית, או שהיא נתונה להגנה מיוחדת או שניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים, נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי;

"ג) התראה יעילה מוקדמת תינתן בדבר התקפות העלולות להשפיע לרעה על •?אוכלוסייה האזרחית, אלא אם הנסיבות אינן מתירות זאת."

נקיטת אמצעי זהירות בעת הגנה

על הצדדים לסכסוךחלה גם החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להגן על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים הנמצאים בשליטתם מפני השפעות התקפותיו של האויב. הפרוטוקול הראשון מחייב כל אחד מן הצדדים להימנע מהצבת אובייקטים צבאיים בתוך אזורים מאוכלוסים בצפיפות או בסמוך להם (סעיף 58(ב)).

הפרוטוקול הראשון אף אוסר מפורשות על שימוש בטקטיקות כגון"מגנים אנושיים"על-מנת למנוע התקפה על מטרות צבאיות. סעיף 51(7) קובע:

"לא ייעשה שימוש בנוכחות של אוכלוסייה אזרחית או של אזרחים יחידים או בתנועותיהם כדי להעניק חסינות מפני פעולות צבאיות לנקודות או לאזורים מסוימים, בפרט על-ידי ניסיונות למגן מטרות צבאיות מפני התקפות, או למגן, לקדם או לסכל פעולות צבאיות. הצדדים לסכסוך לא יכוונו את תנועתה של האוכלוסייה האזרחית או של אזרחים יחידים במטרה לנסות ולמגן מטרות צבאיות מפני התקפות, או למגן פעולות צבאיות".

שימוש מכוון באזרחים להגנה על אובייקט צבאי הוא פשע מלחמה.(27)

עם זאת, הפרוטוקול הראשון מבהיר גם כי אפילו כאשר צד אחד משתמש באזרחים כדי להגן על עצמו, הפרה כזו "לא תשחרר את הצדדים לסכסוך מחובותיהם המשפטיות ביחס לאוכלוסייה האזרחית ולאזרחים".

זאת ועוד, סעיף 50(3) קובע:

"נוכחותם בקרב האוכלוסייה האזרחית של יחידים אשר אינם באים בגדר הגדרת אזרחים אינה שוללת מהאוכלוסייה את אופייה האזרחי".

כפי שציין הצלב האדום הבינלאומי בפרשנותו המוסמכת:

"בתנאים השוררים בתקופת מלחמה בלתי-נמנע הוא שפרטים השייכים לקטגוריה של לוחמים יתערבבו באוכלוסייה האזרחית, למשל, חיילים בחופשה המבקרים את משפחותיהם. עם זאת, כל זמן שאין מדובר ביחידות סדירות המונות מספר רב למדי של חיילים, אין בכך כדי לשנות בכל דרך שהיא את אופייה האזרחי של האוכלוסייה".

האיסור על פעולות תגמול ועל ענישה קולקטיבית

מנוסח סעיפים 51(6) ו-52(1) לפרוטוקול הראשון עולה במפורש, כי המשפט הבינלאומי אוסר על פעולות תגמול נגד אוכלוסייה אזרחית, אזרחים או אובייקטים אזרחיים.מקובל לראות באיסור זה כלל של המשפט המנהגי הבינלאומי. לפיכך, גם אם הפר אחד הצדדים את כללי המלחמה, אין בכך כדי לשמש הצדקה לצד שכנגד לעבור על החוק. זאת, בין עם מטרתו של זה האחרון להביא את הצד המפר לציית לכללים ובין אם התקפתו היא אמצעי ענישה או נקמה.

לפי סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית:

"שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים."

הגנת הסביבה

לפי סעיף 55 לפרוטוקול הראשון, יש לדאוג להגנת הסביבה הטבעית "מפני נזק נרחב, ארוך-טווח וחמור". השימוש בשיטות לחימה ובאמצעי לוחמה שמטרתם להסב נזק מסוג זה, או שניתן לצפות כי יסבו נזק מסוג זה, אסור.

סעיף 8(2)(b)(iv) לחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי קובע כי הפעולה שלהלן הינה פשע מלחמה:

"יציאה מכוונת להתקפה, תוך ידיעה שזו תגרום באופן נלווה לאובדן חיים או לפציעה של אזרחים, או תסב נזק לאובייקטים אזרחיים, או נזק נרחב, חמור וארוך-טווח לסביבה הטבעית, שיהיה מופרז באופן ברור ביחס ליתרון הצבאי הכולל הישיר והקונקרטי הצפוי".

הישרדות האוכלוסייה ומעבר הומניטארי

אין לתקוף, להרוס, לסלק או להוציא מכלל שימוש אובייקטים החיוניים להישרדות האוכלוסייה האזרחית (הפרוטוקול הראשון, סעיף 54(2)). הצדדים לסכסוך חייבים להתיר את מעברו המהיר וללא עיכוב של סיוע הומניטארי נטול פניות ולהקל עליו (הפרוטוקול הראשון, סעיף 70). על הצדדים לכבד אנשי צוות רפואי וכלי תחבורה של צוותים רפואיים ולהגן עליהם.

כלי נשק

החוק ההומניטארי הבינלאומי אוסר על שימוש באותם כלי נשק שמעצם טבעם הינם חסריהבחנה, ובכלי נשק שמעצם טבעם גורמים לפציעות מיותרות או לסבל שלא לצורך. בפרשנותו של הצלב האדום הבינלאומי לפרוטוקולים מובאים כדוגמה לכלי נשק בלתי מבחינים "טילים ארוכי-טווח שאינם יכולים להיות מכוונים במדויק אל המטרה".

במהלכו של עימות זה נעשה שימוש בהתקפות חסרות הבחנה גם בנשק מצרר. פצצות מצרר מפזרות עשרות פצצות קטנות, או תחמושת משנה, על פני אזור נרחב, המגיע בדרך כלל להיקף של שני מגרשי כדורגל. פצצות ממין זה מוטלות ממטוסים, או נורות באמצעות תותח או משגר רקטות. בין חמישה לעשרים אחוזים מהפצצות הקטנות שבתחמושת המצרר אינן מתפוצצות, בהתאם לסוג תחמושת המשנה. פצצות אלה נותרות מאחור כשיירי תחמושת מן המלחמה, ומסכנות אזרחים, בדומה למוקשים נגד אדם. השימוש בפצצות אלה באזורים שבהם ישנו ריכוז של אזרחים מפר את האיסור על התקפות חסרות הבחנה. זאת, בשל השטח הרחב המכוסה על-ידי מספר רב של פצצות קטנות שהשתחררו, ובשל הסכנה הנשקפת לכל הבאים במגע עם הפצצות הקטנות שלא התפוצצו, ובכללם אזרחים.

על-פי דיווחים השתמשו כוחות צה"לבעימות זה גם בפצצות זרחן לבן באזורים בהם שהואזרחים. השימוש בזרחן לבן נעשה בתוך רימוני-יד ופגזים כדי לסמן מטרות, כדי ליצור מסך עשן שיאפשר תנועה של יחידות צבאיות, כדי "לעקוב"אחר מסלולם של קליעים וכחומר מבעיר.(28)הפרוטוקול השלישי על איסורים או הגבלות של השימוש בנשק מבעיר (פרוטוקול נספח לאמנת האו"ם על האיסור או ההגבלות על השימוש בכלי נשק קונבנציונאליים מסוימים, 1980) אוסר על השימוש בנשק ממין זה נגד אזרחים. זהו כלל של המשפטהמנהגי הבינלאומי, ומכאן שהוא מחייב את ישראל ואת לבנון גם אם אלה אינן צד לפרוטוקול השלישי. לפי הצלב האדום הבינלאומי, אוסר כלל נוסף של המשפטהמנהגי הבינלאומי על השימוש בנשק מבעיר נגד לוחמים, אלא אם לא ניתן לעשות שימוש בנשק פוגעני פחות כדי להוציא אדם מחוץ למעגל הלחימה. כלל זה אינו מופיע בפרוטוקול השלישי.

המשפט הבינלאומי לזכויות האדם

כפי שאישרו בית הדיןהבינלאומי לצדק בהאג וועדת זכויות האדם של האו"ם,המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ממשיך לחול בעתות סכסוך מזוין בינלאומי ביחס של השלמה הדדית עםהמשפט ההומניטארי הבינלאומי.(29)שני הקורפוסים המשפטיים הללו חיוניים להבטחת ההגנה על אנשים בזמן עימות מזוין.

לבנון וישראל שתיהן צד לאמנות חשובות לזכויות האדם, בהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות(ICCPR) והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). כפי שהבהירה ועדת האו"ם לזכויות האדם, מחויבויותיהן של מדינות בתחום זכויות האדם ביחס לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות חלות גם מחוץ לתחום שיפוטן.(30)האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינה קובעת הגבלות ברורות בנוגע לתחולה הטריטוריאלית.

המחויבויות הרלוונטיות לסכסוך, שהופרו, כוללות את הזכות לחיים (ICCPR, סעיף 6); הזכות למזון ולדיור נאותים (ICRSCR, סעיף 11); הזכות ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה(ICESCR, סעיף 12), הכוללת גם את הזכות למים; והזכות לחינוך (ICESCR, סעיף 13).(31) פעולותשמטרתן הייתה להרוס תשתיות הנחוצות כדי ליהנות מזכויות אלה, ובכלל זה בתי חולים ובתי ספר, או לגרום להן נזק, כמו-גם פעולותשסביר היה לצפות שיביאו לכדי הרס או נזק שכאלה, הן הפרות שניתן לראות בצדדים לעימות כנושאים באחריות להן.

בנוגע לזכות לדיור, פעולות מסוימות במלחמה דהיינו ההרס המסיבי של רבבות בתי מגורים ניתן להגדירן כפינוי כפוי המהווה הפרה של סעיף 11 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבויות. הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מגדירה "פינוי כפוי"באופן הבא: "הרחקה קבועה או זמנית של אנשים, משפחות ו/או קהילות מבתיהם ו/או מקרקע שהם יושבים עליה, בניגוד לרצונם, מבלי לספק הגנה משפטית או אחרת הולמת, או גישה אליה"(32)

הוועדה כוללת בפינויים ממין זה מקרים שנגרמו על-ידי "סכסוכים מזוינים בינלאומיים, מאבק פנימי ואלימות קהילתית או אתנית".(33)

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינה מתירה לסייג זכויות, אף לא בעת חירום. היא מאפשרת לסייג זכויות רק באותן הגבלות "כפי שנקבעו בחוק, ורק באותה מידה שהדבר עשוי להתיישב עם טבען של זכויות אלה, ואך ורק למטרת קידומה של הרווחה הכללית בחברה דמוקרטית". כפי שהבהירה הוועדה, על כל סיוג של זכות להיות מידתי ו"כל אימת שיש בנמצא כמה סוגי סייגים אפשריים, יש לאמץ את החלופה הפחות מגבילה".(34)

החוק הפלילי הבינלאומי

הפרות חמורות של אמנות ג'נבה ושל הפרוטוקול הראשון והפרות חמורות אחרות של החוק ההומניטארי הבינלאומי הן פשעי מלחמה. רשימת פשעי המלחמה בסעיף 8 לחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי שיקפה את המשפטהמנהגי הבינלאומי בעת אימוצה.

סעיף 86 לפרוטוקול הראשון קובעכי "הצדדים לסכסוך ימגרו הפרות חמורות, וינקטו את הצעדים ההכרחיים למיגור כל הפרות אחרות של האמנות [אמנות ג'נבה, 1949] או של פרוטוקול זה הנובעות מאי-עשיית מעשה כאשר קיימת חובת עשה."

אנשים, בין שהם אזרחים או לוחמים, בכל דרגה שהיא, ניתן לראות בהם כנושאים באחריות פלילית להפרות ממין זה. מפקדים, ניתן לראות בהם אחראים למעשי פקודיהם. כפי שנקבע בסעיף 86(2):

"העובדה כי הפרה של האמנות או של פרוטוקול זה בוצעה על-ידי כפוף, אינה פוטרת את הממונים עליו מאחריות עונשית או משמעתית, בהתאם לנסיבות, אם הם ידעו, או שהיה ברשותם מידע שהיה בו כדי לאפשר להם להסיק בנסיבות שבאותה עת, כי הוא ביצע או עמד לבצע הפרה כזאת, והם לא נקטו בכל האמצעים בני הביצוע שהיו בכוחם כדי למנוע את ההפרה או למגרה."

אין להיתלות בפקודות שניתנו על-ידי מי שדרגתו גבוהה יותר כהגנה להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, אף על פי שניתן להביאן בחשבון בהקלת העונש. עיקרון זה מוכר מאז משפטי נירנברג, שהתקיימו לאחר מלחמת העולם השנייה, וכיום הוא חלק מהמשפט המנהגי הבינלאומי.

ישנם כמה מנגנונים אפשריים לחקירתם ולהבאתם לדין של מפרי החוק ההומניטארי הבינלאומי, במסגרת משפטים שחייבים להיות הוגנים וללא עונש מוות:

א. על-ידי הצדדים בעצמם

על כל צד לסכסוך חלה חובה להביא למשפט את כל אזרחיו החשודים באחריות להפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. חובה זו חלה עלישראל ולבנון.

ב. על-ידי מדינות אחרות

על מדינות אחרות למלאאת חובתן לקיים חקירות פליליות נגד כל מי שנחשדבהפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך הסכסוך המזוין. כאשר ישנן בנמצא די ראיות קבילות והחשודים נמצאים בתחום שיפוטן, על מדינות אלה להעמידם לדין, או להסגירם למדינה אחרת המוכנה לשפוט אותם ויכולה לעשות כן.

נוסף על חובתן של המדינות לאכוף את סמכות השיפוט האוניברסאליתשלהן בכל הנוגע להפרות חמורות של אמנות ג'נבה והפרוטוקול הראשון, הן רשאיות לאכוף את סמכותן זו גם בנוגע להפרות חמורות אחרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אם ישנן בנמצא די ראיות קבילות והחשודים נמצאים בתחום שיפוטן, על המדינות להעמידם לדין, או להסגירם למדינה אחרת המוכ

u1504?ה לשפוט אותם ויכולה לעשות כן.

ג. על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי

הן ישראל והן לבנון, נמנעו מאשרור חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. עם זאת, ישראל ולבנון יכולות להכיר בסמכותו של בית הדין בשטחיהן באמצעות הצהרה לפי סעיף 12(3) של חוקת רומא. כמו כן, יכול המצב בישראל ולבנון להיות מובא באופן ספציפי בפני בית הדין על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם, בהתאם לסעיף 13(b) לחוקת רומא.

פיצוי ואחריות המדינה

העיקרון לפיו מדינות נושאות באחריות ל"מעשים בלתי חוקיים מבחינה בינלאומית" בפני הקהילה הבינלאומית, שולב על-ידי הוועדה לחוק הבינלאומי בסעיפים העוסקים באחריות מדינות ל"מעשים בלתי חוקייםמבחינה בינלאומית", משנת 2001.סעיפים אלה מסדירים את החוק העוסק באחריות מדינות, ובשנת 2002 המליצה עליהן האסיפה הכללית של האו"ם בפני המדינות.(35)בסעיף 30 נכתב:

"על המדינה האחראית חלה חובה לפצותבאופן מלא על הפציעה שנגרמה על-ידי המעשה הבלתי חוקימבחינה בינלאומית... פציעה כוללת כל נזק, חומרי או נפשי, שנגרם על ידי המעשה הבלתי חוקי מבחינה בינלאומית שביצעה מדינה."

מעשים בלתי חוקייםמבחינה בינלאומית כוללים הפרות של חובות המדינה לפי המשפטהבינלאומי המנהגי וההסכמי. לדוגמה, סעיף 91 לפרוטוקול הראשון מבהיר כי כל צד לסכסוך "ישא באחריות לכל המעשים המבוצעים על ידי אנשים שהם חלק מהכוחות המזוינים שלו." בהתאם לכך, "צד לסכסוך שמפר את הוראות האמנות או את הוראות פרוטוקול זה יידרש, אם המקרה מחייב זאת, לשלם פיצויים."

גם הזכות לפיצוי של קורבנות פרטיים מבוססת היטב במשפט הבינלאומי לזכויות האדם כמרכיב מהותי של הזכות לתיקון, המופיעה באמנות בינלאומיות ואזוריות לזכויות האדם(36)במחקר שערך הצלב האדום הבינלאומי בנושא המשפט המנהגי הבינלאומי(37)נקבע, בכלל 150: "מדינה הנושאת באחריות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי נדרשת לפצות באופן מלא בגין אובדן או פציעה שנגרמו". בנוסף, "עקרונות היסוד והקווים המנחים לזכותם לתיקון ולפיצוי של קורבנות להפרות גסות של המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ושל הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי", אשר אומצו על-ידי האסיפה הכללית של האו"ם בשנת 2005 (החלטה 60/147 מה-16.12.05), מסדיריםאת חובתן של המדינות לספק תיקון יעיל ובכלל זה פיצויים לקורבנות. כלי זה מגדיר את האופן ההולם לפיצוי, כולל, בסעיפים 23-19, השבת רכוש, פיצוי, שיקום, קיום פסקי דין וערבויות לאי-הישנותן של ההפרות.

קבוצות חמושות ופיצויים

על פי המשפט הנוגעלאחריות המדינה, ניתן לתבוע מקבוצה חמושה לספק פיצויים רק אם בעקבות הסכסוך היא הופכת לממשלתה החדשה של המדינה, או מצליחה להקים מדינה חדשה בחלק משטחה של מדינה שהייתה קיימת קודם לכן או בשטח שהיה בניהולה.

המשפט הבינלאומי לזכויות האדם מתמקד בראש ובראשונה בחובותיהן של מדינות, ולכן אין הוא מגדיר חובות של קבוצות חמושות, לבד מחובתה של המדינה להשקיע מאמצים ראויים על-מנת למנוע נזק שנגרם על-ידי גורמים כאלה, להעניש עליו, לחקור אותו או לפצות עליו. בהקשר זה, חלה על לבנון חובה כזו ביחס לחיזבאללה.

הצלב האדום הבינלאומי מציין כי קבוצות חמושות נדרשות בעצמן לכבד את המשפט הבינלאומי לזכויות האדם. בעוד שאלת חובתן של קבוצות חמושות לפצות באופן מלא בגין הפרות של המשפט הבינלאומי לזכויות האדםעודנה פתוחה,(38) מלמד הניסיון כי קבוצות כאלה נדרשות לספק מידה של פיצוי הולם.(39)


פרק 3: התקפות ישראל והרציונאל שלהן

ישראל טענה שוב ושוב כי צייתה למשפט הבינלאומי לכל אורך העימות בהתקפותיה על לבנון, כולל כיבוד עקרון ההבחנה (לפיו יש להבחין בין אזרחים לבין מטרות צבאיות) ודרישות המידתיות (לפיהן יש לוודא כי התקפות אינן גורמות לאזרחים נזק מופרז ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר שלו ניתן לצפות). גורמים ישראליים רשמיים אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל, כי יועצים לעניין המשפט הבינלאומי בדקו את כל המטרות לפני שהותקפו, וכי הרג האזרחים וההרס שנגרם בלבנון הם בגדר נזק משניאו תוצאה של טעויות.

אולם, בסופו של דבר, רשויות ישראליות מאשימות את חיזבאללה בכך שפתח בעימות, ורואות בו אחראי לנפגעים מקרב האזרחים כתוצאה מן ההתקפות שביצעו כוחות ישראליים. לטענתם, השתמשו לוחמי חיזבאללה במכוון באזרחים כ"מגנים אנושיים", דבר שהקשה במיוחד על כוחות ישראליים להימנע מהריגתם ומפציעתם של אזרחים בלבנון. לדוגמה, מיד לאחר ההתקפה שהרגה לפחות 28 אזרחים בבית בכפר קנא ב-30 ביולי (ר' להלן), סקר ראש מטה חיל האוויר הישראלי, תא"ל אמיר אשל, את פעולות הצבא הישראליות:

"מבצעים זה דבר מאוד מסובך. אנחנו מדברים על מאות משגרים ומספר רב של טילים המפוזרים ברחבי לבנון, וכוללים הכול, החל בטווח קצר ועד לטווח ארוך. אנחנו מנסים לפגוע ביסודות של היכולות האלה מכל מקום שניתן, על-מנת ליצור אפקט שבסופו של דבר יוביל להפחתת מספר המשגרים ורמת הדיוק שלהם. בכך אנו מתרכזים. ההתקפה על שרשרת פעילויות שיגור הטילים מתמקדת במשגרים, באנשים המפעילים אותם, בלוגיסטיקה שבעורף המשגרים, ובמרכזי הפיקוד, המפעיל את כוחות השיגור האלה. כאן אנו מדברים על ארגונים צבאיים מאורגנים היטב המפעילים סוגים שונים של נשק; למעשה, הייתי אומר, כמעט צבא סדיר. מרכיבים נוספים שאיתם אנחנו מתמודדים הם שיבוש של היכולת המבצעית שלהם על-ידי פגיעה בנתיבים שבהם הם משתמשים, וירי לתוך מרחבי השיגור על-מנת למנוע או לשבש את הפעילות החלקה שלהם עד כמה שניתן."(40)

אמנסטי אינטרנשיונל מודע לכך שהלחימה בקבוצות גרילה שבסיסה בין אוכלוסיה אזרחית מציבה אתגרים ספציפיים למשל, זיהוי והשמדה של כלי-נשק הממוקמים בבתים אזרחיים תוך מזעור הנזק לאזרחים. עם זאת, כללי המשפט הבינלאומי מביאים בחשבון אתגרים כאלה. משמעות הדבר היא שהאתגר שבלחימה בכוחות בלתי-סדירים אסור שתשמש לעולם להצדקת התקפות חסרות הבחנה או בלתי-מדתיות, הימנעות מנקיטה באמצעי זהירות להגנת אזרחים או הפרות חמורות אחרות.

הכללים אף קובעים מגבלות לטקטיקות שבהן רשאיות קבוצות גרילה להשתמש באורח חוקי. גם כאן, האתגרים הניצבים בפני קבוצות חמושות כאשר הן נלחמות בכוחות חזקים יותר, מצוידים ומאורגנים יותר של מדינה, אינם יכולים להוות עילה לביצוע הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בתדריך שניתן לאמנסטי אינטרנשיונל בחודש ספטמבר 2006, הצהירו גורמים ישראליים רשמיים כי במהלך המערכה בוצעו רק שתי שגיאות גדולות בידי כוחותיהם התקפה על מוצב האו"ם סמוך לאל-ח'יאם שבה נהרגו ארבעה משקיפי או"ם והתקפה על מבנה בקנא שבה נהרגו 28 אזרחים. אולם, ההסברים שסיפקו הרשויות הישראליות בשני המקרים, ככל-הנראה בתגובה לחששות ולהתעניינות ברמה הבינלאומית, היו בלתי-הולמים, והותירו שאלות מפתח ללא מענה.











ההתקפות על מוצב האו"ם בסמוך לאל-ח'יאם ועל הבית בקנא

ב-25 ביולי נהרס, על-ידי כוחות ישראליים, מוצב של האו"ם בסמוך לאל-ח'יאם מפגיעה ישירה מן האוויר, לאחר יום של הפגזות ארטילריה בקרבת מקום. האו"ם טען כי במשך מספר שעות יצרו אנשיו קשר שוב ושוב עם גורמים ישראליים רשמיים, וביקשו כי כוחות ישראליים יפסיקו להפגיז בסמוך לבניין האו"ם. יוניפי"ל דיווח כי 21 תקיפות פגעו ברדיוס של 300 מטרים מן הבסיס וכי 12 פגזי ארטילריה נפלו ברדיוס של מאה מטרים, ארבעה מהם פגעו ישירות בבסיס.(41)

למחרת הצהירה מועצת הביטחון של האו"ם כי היא "מזועזעת עמוקות ומוטרדת" מן ההתקפה, וקראה לממשלת ישראל לקיים חקירה מקיפה בנושא.

באותו יום, 26 ביולי, הצהירו הכוחות הישראליים כי הם פועלים "באזור אל-ח'יאם אשר ממנו שיגר חיזבאללה התקפות טילים נגד ישראל". הכוחות הביעו צער על התקרית, ואמרו כי הם "פותחים בחקירה מלאה תוך שיתוף-פעולה הדוק עם האו"ם".(42)

אולם, ישראל סירבה לקיים חקירה משותפת עם האו"ם, לא גילתה איזה סוג של חקירה היא מנהלת, ואף לא חשפה את תוצאותיה. בעקבות בדיקתה של ועדת חקירה של האו"ם עצמו את התקרית, הצהיר משרדו של מזכ"ל האו"ם:

"ועדת החקירה ציינה כי הרשויות הישראליות קיבלו על עצמן אחריות מלאה לתקרית והתנצלו בפני האומות המאוחדות על מה שהיה, לדבריהם, טעות 'ברמה המבצעית'. לוועדה לא הייתה גישה למפקדי צה"ל ברמה המבצעית או הטקטית שהיו מעורבים בתקרית, ולפיכך, לא היה באפשרותה לקבוע מדוע לא הופסקו ההתקפות על עמדת האו"ם על-אף מחאות חוזרות ונשנות בפני הרשויות הישראליות מצד אנשי או"ם הן בשטח והן במפקדה".(43)

ב-30 ביולי נהרגו בהתקפה ישראלית על בניין בן שלוש קומות בקנא לפחות 28 אזרחים, רובם ילדים, אשר מצאו במבנה מחסה (לפרטים מלאים ר' פרק 4).

תחילה אמרו גורמים ישראליים רשמיים, כי ישראל הגיבה על ירי קטיושות מאזור הכפר, וכי ייתכן שהתמוטטות הבניין נגרמה כתוצאה מהתפוצצות נשק שחיזבאללה אחסן בו, וכי ההתמוטטות לא נגרמה בשל ההתקפות הישראליות.(44)

עם ההכרזה על השלמת החקירה שלושה ימים לאחר-מכן, הצהירו גורמים ישראליים רשמיים כי "תקיפת הבניין נעשתה בהתאם למדיניות המטה הכללי, בכל הנוגע להפעלת אש כלפי מבנים חשודים בתוך כפרים שתושביהם הוזהרו– מבנים הסמוכים למקומות מהם משוגרות רקטות לעבר מדינת ישראל."גורמים אלה אמרו, כי על-פי המידע שברשותם שימש הבניין "כמחסה למחבלים" ולא היו בו כל אזרחים. בהצהרה נאמר גם שהרמטכ"ל "הנחה לבחון ולעדכן מיידית את מדיניות הפתיחה באש כנגד מטרות חשודות בטרור".(45)

בשני המקרים לא סיפקו הרשויות הישראליות מידע על שיטות החקירה ולא ממצאים מלאים של החקירות שקיימו, כולל מידע לגבי אופי הטעויות שלפי הבנתם נעשו, או לגבי השאלה האם הן זיהו אחריות כלשהי לטעויות אלה. כמו כן, נמנעו הרשויות הישראליות מלציין האם אכן התקיימה הבחינה-מחדש של ההנחיות לפתיחה באש, עליה הוכרז ב-2 באוגוסט, ואם אכן התקיימה, מה היו תוצאותיה.

ביחס לתקריות אחרות, הביעו הרשויות הישראליות באופן קבוע צער על נפגעים אזרחיים כתוצאה מתקיפות של כוחות ישראליים, וסיפקו הצהרות בנוגע למדיניות הכללית. עם זאת, כמעט בכל המקרים האחרים, הרשויות הישראליות לא סיפקו כל מידע ספציפי בנוגע לכל תקרית ותקרית, כגון המטרה המיועדת, שיקולי המידתיות ואמצעי הזהירות שננקטו. כל אלה הם מרכיבים חיוניים להערכת חוקיותה של פעולה, בייחוד כאשר הראיות בשטח עד כמה שהיה ביכולתו של אמנסטי אינטרנשיונל לקבוע במקרים שנכללו בדו"ח זה אינם מצביעים על שום פעילות צבאית של חיזבאללה בזמן ההתקפה באזורים שהותקפו.

מטרידות במיוחד הן ההכחשות מצד גורמים ישראליים רשמיים, לפיהן לא ידעו על נוכחותם של אזרחים במקומות שהותקפו. זאת, בהתחשב בכך שהכוחות הישראליים השתמשו במערכות מתוחכמות לאיסוף מודיעין, ובייחוד במזל"טים שנעשה בהם שימוש נרחב בשמי לבנון במהלך העימות.

ב-19 ביולי נפגע ביתה של משפחת ווהבה בכפר עינאתא פעמיים. כתוצאה, נהרגו מוסא ווהבה בן ה-85 ושכנו הקשיש חוסיין סמחאת. מיד לאחר מכן נפגע בית נוסף, וכתוצאה נהרגו מוסא דרוויש, בתו אמל בת ה-17 ושתי אחייניותיו, זינב, בת 17, וסלווה, בת 20; ועוזרת הבית של המשפחה, עלאוויה מוזמל עוואלי, אזרחית אתיופית. בנו ובתו של מוסא דרוויש נפצעו קשה בהתקפה; המיאם בת ה-18 הייתה שרויה בתרדמת במשך עשרה ימים וסבלה מאובדן זיכרון, ואחיה הצעיר מחמוד סובל משיתוק בשתי רגליו.

הבית שכן מחוץ למרכז הכפר, בקבוצה 3?ל מבנים חד-קומתיים שהופרדו זה מזה על-ידי פרדסים. אחיו למחצה של מוסא דרוויש, סמיח, שגר בשכנות לבית שנהרס, אמר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"אין פה כלום, אין פה שום התנגדות. רק אנחנו מהמשפחה גרים פה, והדרך נגמרת פה, כך שאין פה אפילו עוברים ושבים. אז אנחנו יודעים מה קורה פה, ולא קרה פה כלום, שום סיבה להפציץ אותנו".

הסברים כללים לגבי מדיניות ופרשנות של המשפט הבינלאומי שפרסמו הרשויות הישראליות, או נדונו עם אמנסטי אינטרנשיונל, מעוררים אף הם חששות.

למשל, בתדריך שהעבירו גורמים צבאיים ישראליים בחודש ספטמבר 2006, נאמר לאמנסטי אינטרנשיונל, כי אם יראו חיילים ישראלים אדם משגר רקטה ולאחר מכן נכנס לבית, הם יורשו לתקוף את הבית מבלי לשאול שאלות נוספות. אמנסטי אינטרנשיונל מאמין כי תגובה כזו היא בלתי-מדתית. עצם העובדה שלוחם נכנס לבית אינה הופכת באופן אוטומטי את תקיפת הבית לחוקית: תקיפתו על-מנת להרוג לוחם אחד מבלי לנסות לקבוע האם נמצאים אזרחים בבית מפרה את האיסור על התקפות לא-מדתיות.

מעוררות דאגה היו גם מספר הצהרות פומביות של מנהיגים ישראליים, פוליטיים וצבאיים, המלמדות כי כוחות ישראליים רואים באזרחים שלא נמלטו מדרום לבנון מטרות לגיטימיות. ב-27 ביולי אמר שר המשפטים הישראלי, חיים רמון: "כל מי שנמצא עכשיו בדרום לבנון הוא מחבל שקשור בדרך-כלשהי לחיזבאללה."(46)השר רמון אמר גם: "כפר כמו בינת ג'ביל, שהתרענו בפני תושביו והוא התרוקן מהם ונותרו בו רק אנשי חיזבאללה, צריך לכתוש אותו מהאוויר ועם ארטילריה לפני כניסת כוחות קרקעיים".(47)

באותו יום אמר הרמטכ"ל דן חלוץ במסיבת עיתונאים: "בינת ג'ביל הופצץ מהאוויר ובאמצעות ארטילריה במידה מספיקה על-פי חישובינו. זה לא עניין הומניטארי, משום שבינת ג'ביל היה ריק מאזרחים ומוקף במחבלים מבפנים ומבחוץ".(48)

אולם, הכפר בינת ג'ביל לא היה "ריק מאזרחים". במהלך שני ימי ההפוגה בהתקפות האוויריות של כוחות ישראליים, ב-31 ביולי וב-1 באוגוסט, כאשר התאפשר לעיתונאים ולנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר בבינת ג'ביל, הראו כלי התקשורת גופות וניצולים שהוצאו מתוך הריסות בתיהם. שלושה עיתונאים סיפרו לאמנסטי אינטרנשיונל כי נתקלו באישה מיוסרת שחפרה בידיה החשופות והתחננה בפניהם לסייע לה למצוא את אחותה תחת ההריסות. הם סייעו לה, ולבסוף מצאו שתי נשים קשישות, אחת מהן סובלת מנכות ומרותקת למיטתה, ואת אחיהן הקשיש, כולם עדיין בחיים. השלושה, כולם בשנות השבעים לחייהם, היו לכודים תחת הריסות בתיהם במרכז הכפר בינת ג'ביל במשך למעלה משבוע.

חששות דומים מעורר תוכנם של הכרוזים שפיזרו כוחות אוויר ישראליים שוב ושוב בדרום לבנון, המזהירים מפני התקפות צפויות ומורים לאוכלוסייה להתפנות. מטריד במיוחד הוא כרוז מה-7 באוגוסט, שבו הוכרז כי "כל כלי-רכב מכל סוג שהוא שינוע מדרום לנהר הליטאני יופצץ בחשד להובלת רקטות, ציוד צבאי ומחבלים". הכרזה זו מפרה באופן בוטה את עקרון ההבחנה ואת ההנחה המוקדמת בדבר המעמד האזרחי: התקפה המבוצעת תוך יישום של איום זה היא בבחינת התקפה חסרת הבחנה ועלולה להוות גם התקפה ישירה על אזרחים.

מבחינת כרוזים נוספים ודפוסי התקפה נראה כי כוחות ישראליים כיוונו את התקפותיהם אל סוגים מסוימים של כלי רכב כגון משאיות, מכוניות מסחריות ואופנועים, מתוך הנחה שאלה משמשים את לוחמי חיזבאללה. בכרוז מה-25 ביולי נאמר כי "טנדרים" או "משאיות" עלולים להיות מופצצים על רקע זה. אמנסטי אינטרנשיונל תיעד (ר' פרק 4) שתי התקפות אוויריות קטלניות על מכונית מסחרית של מאפייה ועל אופנוען, שאירעו שתיהן ב-6 באוגוסט, סמוך לשיירה הומניטארית של האו"ם שנסעה מצפון לצור.

כאשר נשאלו על-ידי אמנסטי אינטרנשיונל בספטמבר 2006 לגבי תקיפות אלה, ענו גורמים ישראליים רשמיים, כי ברוב המקרים היה קיים מידע מודיעיני לפיו כלי הרכב אליהם כוונה ההתקפה היו "בשירות חיזבאללה". אולם, גורמים אלה ציינו עוד, כי לאחר שהאוכלוסייה הוזהרה, ועזבה ברובה, הם ראו במשאיות הנעות עדיין בדרכים מטרות לגיטימיות. זאת, בייחוד במקומות כמו הכביש הראשי המקשר בין לבנון לסוריה. אמנסטי אינטרנשיונל מאמין כי כל התקפה שאינה מביאה בחשבון באופן מלא את הנסיבות הספציפיות של כל מקרה מפרה את ההנחה המוקדמת בדבר המעמד האזרחי, ומהווה התקפה חסרת הבחנה, וייתכן שגם התקפה ישירה על אזרחים.

בכל מקרה, הימלטות כלל לא הייתה ערובה לביטחון. כוחות ישראליים תקפו אזרחים שעזבו את כפריהם ונסעו צפונה בתגובה להוראות רשויות הצבא הישראליות, אשר הועברו באמצעות כרוזים שפוזרו מן האוויר ובאמצעים אחרים. ישראל לא סיפקה שום הסבר הולם למקרים ספציפיים של הרג אזרחים בלתי-חמושים בנסיבות כאלה.

הותקפו בעת מנוסתם

"הצבא אמר לנו לעזוב את הכפר, אבל אלה שאכן עזבו הופצצו ונהרגו. למה? מכונית מלאה ילדים!"

כך תיאר בן למשפחת עבדאללה, ששרדה התקפה ישראלית על שיירה של משפחות שנמלטו מן הכפר מרוואחין את ייאושו ומבוכתו. בהתקפה, ב-15 ביולי, נהרגו 23 אזרחים, רובם ילדים. תושבי מרוואחין פינו את כפרם רק לאחר שהצטוו לעשות כך על-ידי חיילים ישראלים שהיו מצוידים ברמקולים. הניצול אמר:

"חיילים ישראלים שהיו ליד גדר הגבול האשימו אותנו בעזרה להתנגדות ואמרו אנחנו חייבים לעזוב, אבל לנו אין שום קשר להתנגדות. היה רק לוחם חיזבאללה אחד מהכפר, ואנחנו הבהרנו לו שאנחנו מתנגדים לכל התקפה מקרבת הכפר או לכל כלי נשק בתוך הכפר".

כשהגיעה השיירה לאזור שבין שמעה לביאדה, היא נקלעה להתקפה מתמשכת, ככל-הנראה בידי מסוקים ואוניית קרב ישראליים ששיגרו לעברה טילים. מניין ההרוגים של תקרית זו בלבד מצמרר:

זאהרה פארס עבדאללה, בת 45, אם לעשרה, בנה הדי, בן 6, ובתה מירנה, בת 12; סנאא מוחמד עבדאללה, בן30, וחמשת ילדיה עלי, בן 15, מוחמד, בן 13, חוסיין, בן 12, חסן, בן 10, ולמא, בת שנתיים; מוחמד מוסא ר'אנאם, בן 47, אשתו סוהא בת ה-35, וששת ילדיהם 1 קסאם, בן 16, מוסטפא, בן 15, חוסיין, בן11, פטימה, בת 14, זינב, בת 10ודוע, בת 7; מרים בראהים עבדאללה, בת 27; עלי כמיל עבדאללה, בן 55, בנו מוחמד בן ה-17 ואמו הקשישה סובחה חסן עבדאללה; ושתי אחיותיה הקשישות, לטיפה ופאווזייה אבו חדלא.

רבים אחרים נפצעו באורח קשה, כולל קשיש, מוסא תוחאן סייף, שאיבד את שתי רגליו.

תחום נוסף המעורר דאגה הוא פרשנותה של ישראל למושג "יתרון צבאי" בבואה לבחון מידתיות. ישראל גורסת כי היתרון הצבאי "אינו מתקיפה ספציפית זו אלא מן המבצע הצבאי בשלמותו".(49)גורמים ישראליים רשמיים ציינו בפני אמנסטי אינטרנשיונל כי עצם העובדה שאובייקטים מסוימים, כגון מתקני חשמל ודלק, עשויים להביא ליתרון צבאי, יש בה, לדעתם, כדי להפוך אותם למטרות לגיטימיות.

פרשנות זו היא רחבה מדי. יתרון צבאי לגיטימי אינו יכול להיות כזה שהוא רק בגדר אפשרות או יתרון בלתי-מוגדר, אחרת ניתן יהיה להשתמש בפרשנות זו באורח יעיל על-מנת להצדיק כל התקפה, שכן כמעט כל האובייקטים האזרחיים עשויים, באופן פוטנציאלי, לשמש למטרות צבאיות, אפילו מזון ומים. תחת זאת, מן ההכרח להגיע תמיד לאיזון בין יתרון צבאי ונזק צפוי לאזרחים, וכוחות צבאיים חייבים להימנע מתקיפה אם זה האחרון עולה קודמו.

דפוסי ההתקפות הישראליות על התשתיות בלבנון והיקפן, בשילוב עם הצהרות גורמים ישראליים רשמיים, משקפים פרשנות רחבה מדי של מושג היתרון הצבאי. נוסף על הפגיעה ביכולתו הצבאית של חיזבאללה, נועדו התקפות אלה, ככל הנראה, להטיל מעין עונש קולקטיבי על תושבי לבנון, על-מנת לגרום לממשלת לבנון לצאת נגד חיזבאללה.(50)בהקשר זה, כך נראה, ביצעו כוחות ישראליים התקפות ישירות על אובייקטים אזרחיים, כגון הרס מפעלים, הנמל הימי הקטן אל-קוזעי, וסירות הדיג שעגנו בו (ר' פרק 5).

גורמים ישראליים רשמיים הדגישו בהצהרותיהם את אופיין העונשי האפשרי של ההתקפות הללו על תשתיות. בשלביו המוקדמים של העימות, לאחר שחיזבאללה לקח בשבי את שני החיילים הישראלים, איים רמטכ"ל צה"ל: "אם החיילים לא יוחזרו, אנו נחזיר את השעון בלבנון עשרים שנה אחורה".(51)על-פי עיתון הג'רוזלם פוסט, איים קצין בכיר בצה"ל, כי ישראל תהרוס את תחנות הכוח של לבנון אם לוחמי חיזבאללה ישגרו טילים ארוכי טווח אל מתקנים אסטרטגיים בצפון ישראל.(52)ב-24 ביולי, בתדריך לעיתונות שהועבר על-ידי קצין בכיר בחיל האוויר הישראלי, נאמר לעיתונאים כי הרמטכ"ל הורה לצבא להרוס עשרה בניינים בבירות על כל מתקפת רקטות קטיושה על חיפה.(53)על-פי עיתון הניו-יורק טיימס, אמר הרמטכ"ל, כי התקיפות האוויריות נועדו להפעיל לחץ על גורמים לבנוניים רשמיים, ולהעביר לממשלת לבנון מסר לפיו עליה לקבל על עצמה את האחריות למעשיו של חיזבאללה.(54)

מכל מקום, נראה כי הרבה מהרס התשתיות שישראל הסבה בלבנון רק הקשה על אזרחים במנוסה ועל שיירות הומניטאריות, ולא מנע מלוחמי חיזבאללה להעביר לוחמים או ציוד.



ג'ייה אסון סביבתי

להפצצת תחנת הכוח ג'ייה בידי ישראל ב-13 וב-15 ליולי הייתה השפעה הרסנית על הסביבה, כמו גם על הכלכלה ועל פרנסתם של רבים.

בין 10,000 ל-15,000 טון מזוט נשפכו אל-תוך הים. 55,000 טונות נוספים נשרפו, העלו עשן סמיך ופיזרו רסיסי נפט על-פני אזור נרחב.

הנפט שנשפך כיסה כ-120 ק"מ מחוף הים-התיכון, בדרגות שונות, ואזורים גדולים של קרקעית הים זוהמו. נזק נגרם למערכות האקולוגיות החופית והימית, כולל ציפורים ודגים.(55)

מנהל תחנת הכוח, עבד א-רזאק אל-איתאני, מסר לאמנסטי אינטרנשיונל כי המאגר הראשון, ובו 10,000 טון דלק, נפגע בהתקפה אווירית ב-13 ביולי. יומיים לאחר-מכן נפגע מאגר ובו 15,000 טון דלק, והאש התפשטה למאגר שהיו בו 25,000 טון דלק. אל-איתני מסר כי אדם אחד נפגע קל בהתקפה, וכי מספר אנשים, כולל הוא עצמו, נפגעו משאיפת עשן.

ממשלת לבנון מעריכה כי יחלפו עשר שנים עד להתאוששותו המלאה של האזור; האו"ם מעריך את עלות הניקוי הראשוני ב-64 מיליון דולרים (ארה"ב).

כיוון שתחנת הכוח ומאגרי הדלק שלה ממוקמים ממש בצמוד לים, היה סביר ביותר להניח כי לפגיעה בהם יהיו תוצאות הרסניות מידיות והשפעות ארוכות טווח על הסביבה הימית. סיכונים כאלה, חורגים ללא ספק מכל יתרון צבאי שניתן לצפות לו. אמנסטי אינטרנשיונל מאמין כי ההתקפות על תחנת הכוח ג'ייה היו בלתי-מידתיות. התקפות אלה מפרות גם את האיסור על שיטות או אמצעי לחימה שניתן לצפות כי ייגרמו נזק נרחב, ארוך טווח וחמור לסביבה.

על אותן התקפות ישראליות שככל הנראה היו בלתי-מדתיות באופן בוטה, נמנו ההתקפות על שכונת ד'חייה בדרום בירות, שם נמצאה מפקדת חיזבאללה.

ד'חייה ספגה הפצצות נרחבות וכבדות מן הים ומן האוויר, אשר נמשכו זמן רב לאחר שתושביה נמלטו. ההפצצות גרמו לנזק נרחב על-פי דיווחים, נהרסו כ-250 בניינים רבי-קומות ובהם לפחות 4,000 דירות.(56)על-פי ההערכות בין 30,000 ל-60,000 בני אדם איבדו את בתיהם.(57)בעוד מרכזי הפיקוד הצבאיים הממוקמים במפקדת חיזבאללה יכולים היו להיות מטרה לגיטימית,מהיקף הנזק עולה כי אפשר שהתקפות ישראליות כוונו לכל מבנה שעשויה הייתה להתקיים בו כל פעילות הקשורה לחיזבאללה, כולל פעילויות לא-צבאיות. אם אמנם כך הדבר, הרי שניתן להגדיר פעולות אלה כהתקפות ישירות על אובייקטים אזרחיים, וייתכן שאלה אף בוצעו כסוג של ענישה קולקטיבית לתושבי ד'חייה.

לכל אורך המלחמה תקפו כוחות ישראליים את דרום לבנון, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, כשהם משגרים אלפי פגזים, למעשה, מידי יום. הפצצות אלה הרגו אזרחים והרסו אלפי בתים ומבנים אחרים, או הוציאו אותם מכלל שימוש. ייתכן שהייתה זו חלק מן הטקטיקה שתוארה על-ידי צה"ל כ-"ירי אל מרחבי השיגור על-מנת למנוע או לשבש את הפעילות החלקה שלהם [של חיזבאללה] עד כמה שניתן."(58)

עם זאת, הפצצות הארטילריה של דרום לבנון היו חסרות-הבחנה. "במלחמה האחרונה בלבנ93?ן ירינו כמו משוגעים, בלי להישמע לשום טווחי ביטחון" אמר, על-פי דיווח, קצין תותחנים.(59) חייל ישראלי אמר לאמנסטי אינטרנשיונל כי ליחידת התותחנים שלו ניתנו בראשית חודש אוגוסט נקודות ציון של מטרות המתאימות ל"הצפה" הפגזה צפופה של מספר כפרים לבנוניים, שאחד מהם היה, כך סבר, טיאבה (ר' פרק 4).

ברובם המכריע של המבנים ההרוסים שבחן, לא מצא אמנסטי אינטרנשיונל ראיות כלשהן המצביעות על-כך שהבניינים שימשו את לוחמי חיזבאללה כמקומות מסתור או לאחסון כלי-נשק. ברוב המקרים, עולה מדפוס ההרס כי הנכסים הותקפו על-מנת להוציא אותם מכלל שימוש ולא על-מנת להרוג לוחמים מסוימים או להרוס כלי נשק שהיו מאוחסנים בהם. דפוס הנזק שנגרם למבנים מן הארטילריה שהומטרה עליהם לא היה מונע, בדרך כלל, מחיזבאללה לחלץ מהם כלי-נשק, אם אכן אוחסנו במקום. במבנים הרבים ששרדו, לא התרשמו נציגי אמנסטי אינטרנשיונל כי במקום התחוללה תבערה כזו שהייתה נגרמת לו נפגע מצבור תחמושת, גם כאשר פרצה במקום אש כתוצאה מהשימוש בתחמושת מבעירה או בשל גורמים אחרים.

בשלושת הימים האחרונים של העימות, לאחר שהוסכם על הפסקת אש, הוגברו התקיפות האוויריות והארטילריות של ישראל, וכללו שימוש נרחב בנשק מצרר באזורי מגורים. כארבע מיליון פצצות מצרר קטנות, שכרבע מהן לא התפוצצו, פוזרו מעל דרום לבנון ונחתו בכפרים, בתים, שדות, כבישים ומטעים, כמתואר בפרק 5.

ב-17 באוגוסט 2006, נפצעו מרווה וסכנה מרעי, שתיהן בנות 12, וחסן טחיני, בן 10, כאשר פצצת מצרר קטנה התפוצצה בקרבת ביתם בכפר עייט א-שעב. מרווה אמרה לאמנסטי אינטרנשיונל כי כאשר היא, סכנה וחסן, שיחקו בהריסות ביתו של קרוב משפחה, אשר נהרס בידי כוחות ישראליים, היא הבחינה בחפץ קטן.

"הרמתי את הפצצה אבל לא ידעתי שזו פצצה. חסן אמר לי לזרוק את זה וכשזרקתי את זה, זה התפוצץ".

כל שלושת הילדים נפצעו. חסן נפגע קשה בבטנו. מרווה וסכנה נפגעו מרסיסים בכל חלקי גופן. הרופא שבדק את חסן ראשון אמר:

"הפצעים של הילד היו איומים. המעיים שלו היו תלויים בחוץ ואנחנו דאגנו מאוד שהוא עשוי לאבד אותם. למרבה המזל הוא שרד".

אמה של מרווה אמרה לאמנסטי אינטרנשיונל:

"ביום אחרי שהמלחמה התחילה לקחתי את הילדים וברחנו בגלל שהצבא הישראלי הפציץ את הכפר. היינו חודש רחוק מהבית וחזרנו רק ב-15 באוגוסט, היום שאחרי סוף המלחמה, אבל מצאנו שהבית שלנו נהרס ועכשיו אנחנו גרים אצל קרובי משפחה. חשבתי שלפחות נהיה בטוחים עכשיו שהמלחמה נגמרה, אבל בכל מקום יש פצצות שלא התפוצצו. עכשיו אין לנו אפילו בית, ובית הספר יתחיל מאוחר השנה בגלל שבתי הספר וכל הדברים נהרסו בכפר, אז הילדים משחקים בחוץ יותר ואני מפחדת מאוד בכל פעם שהילדים מחוץ לטווח הראייה שלי".

פצצות מצרר מהוות סכנה חמורה לאוכלוסייה האזרחית. פצצות המשנה שהן מפזרות הן קטנות ובעלות צורות שונות חלקן בצורה של כדורי טניס ואחרות נראות כמו סוללה של פנס. בשל צורתן, ילדים נמשכים אל הפצצות ואף קשה הרבה יותר לזהותן, לעומת תחמושת אחרת שלא התפוצצה.

הפצצות הקטנותשלא התפוצצו, שמספרן רב ביותר, ממשיכות להרוג לפצוע באופן חסר הבחנה, וניתן לצפות כי הדבר יימשך בשנים הבאות. ישראל הגנה על השימוש שעשתה בפצצות מצרר, בטענה כי נשק זה חוקי על-פי המשפט הבינלאומי וכי עשתה "מאמצים רבים" להימנע מפגיעה באזרחים. אולם, השימוש בנשק מצרר כפוף לכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי בדיוק כמו כלי-נשק אחרים, ומבחינה זו השימוש הנרחב בו באזורים מאוכלסים מהווה בבירור התקפה חסרת-הבחנה.

אמנסטי אינטרנשיונל הבחין גם בדפוס של הרס כתוצאה מהתקפות ישראליות, המצביע על-כך שכוחות ישראליים תקפו אובייקטים החיוניים להישרדות האוכלוסייה האזרחית, כולל מרכולים ונקודות אחרות להפצת מזון, תחנות דלק ותחנות לשאיבת מים. המצור הימי והאווירי שהטילה ישראל מראשית העימות ועד כמעט ארבעה שבועות לאחר הפסקת האש הגביר את השפעתו של דפוס הרס זה. ישראל טענה כי המצור היה הכרחי על-מנת לנתק את אספקת הנשק וכל אספקה אחרת לחיזבאללה, וכי לאחר הפסקת האש היא עיכבה את הסרת המצור כדי שכוח שמירת השלום הבינלאומי יוכל, בטרם תעשה זאת, להתפרס בשטח כדי למנוע את חימושו מחדש של חיזבאללה מן הים ומן האוויר.

אף שהמשפט ההומניטארי הבינלאומי אינו אוסר על הטלת מצור, אסור שהדבר ימנע מאספקה של מזון ומוצרים חיוניים אחרים להגיע לאזרחים. המצור הישראלי אכן מנע אספקה חיונית וסיוע הומניטארי מן האנשים שנזקקו להם, או עיכב את הגעתם, וייתכן שהוטל כמעין ענישה קולקטיבית, ולא רק על-מנת למנוע פעילות צבאית של חיזבאללה.

חשוב וחיוני שמידע המצביע על הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי כמו הראיות שהוצגו בדו"ח זה ייחקרו כיאות. חקירה כזו נחוצה על-מנת שהאחראים להפרות, ובהן גם פשעי מלחמה, יובאו לדין; יש להעניק לקורבנות פיצויים מלאים; וליישם מדיניויות חדשות ואמצעים חיוניים נוספים על-מנת למנוע את הישנותן של הפרות אלה.





פרק 4: אזרחים תחת אש

אזרחים לכודים

"היה מסוכן לנסוע בדרכים, אבל היה מסוכן גם להישאר בבתים שלנו". בן משפחת עוואדה, שתשעה מבניה נהרגו בביתם מפגיעת טיל ישראלי ב-17 ביולי.

האינטנסיביות של ההפצצות הישראליות מתחילת המלחמה הביאה לכך שבתוך כמה ימים נמלטו צפונה מרביתם של חצי מיליון תושבי דרום לבנון ועשרות אלפי מבקרים. עם זאת, רבים נותרו לכודים במשך ימים ושבועות ועד 120,000 אנשים נשארו בכפרים ובעיירות בדרום לבנון במהלך כל העימות, ונאלצו להתמודד עם הפצצות ישראל.(60)

חלק מן הנשארים לא יכלו להימלט בשל גילם או בשל מחלה. אחרים רצו לעזוב אך חששו שהדרך תהיה מסוכנת מדי, או שלא עמדו לרשותם האמצעים לכך. חלק מן התושבים לא רצו לנטוש את בתיהם.

עזיב�514? הכפרים החלה כבר בימיה הראשונים של הלחימה. עם זאת, ההתקפה הישראלית על כלי-רכב שנמלטו מן הכפר מרוואחין ב-15 ביולי (ר' פרק 3), וההתקפות הנרחבות על דרכים ועל תשתיות אחרות, הרתיעו ככל הנראה רבים מעזיבה. ב-30 ביולי הכריזה ישראל על השעיית התקיפות מן האוויר למשך 48 שעות, החל מיום המחרת. רבים מתושבי הכפרים בדרום, שטרם ברחו, ניצלו את ההזדמנות ונמלטו. עד סוף חלון 48 השעות, ב-1 באוגוסט, נרשמה נטישה נרחבת ברבים מהכפרים בדרום לבנון.

בשבוע השני לעימות פיזרו הכוחות הישראליים כרוזים מן האוויר ברחבי דרום לבנון, בהם הונחו התושבים לעזוב. ככלל, לא הוזכרו בכרוזים כפרים ספציפיים, אלא ניתנה בהם הנחייה כללית לפנות את כל האזור שמדרום לנהר הליטאני.

אולם, בשלב זה כבר התקשו התושבים מאוד לעזוב. דרכים רבות לא היו כשירות למעבר, והתקפות הכוחות הישראליים, שכוונו נגד כלי-רכב בתנועה, הפכו את הנסיעה בכבישים שנותרו פתוחים למסוכנת יותר ויותר.

כמו כן נוצר מחסור בדלק, כתוצאה מן המצור ובשל תקיפות של כוחות ישראליים על מאגרי דלק ועל תחנות דלק. רוב התחנות שהדלק בהן לא אזל ושלא נהרסו נסגרו על-ידי בעליהן מחשש שמא יהפכו מטרה להתקפה. כתוצאה מכך, אפילו אלה שלרשותם עמדו מכוניות לא יכלו, לעיתים קרובות, למצוא דלק.

עבור מי שלא הייתה ברשותו מכונית, האמיר באופן ניכר אפילו מחירן של נסיעות קצרות, בשל המחסור בדלק ובשל הסכנה הכרוכה בנסיעה. עלות הבריחה הייתה מעל ליכולתם הכספית של רוב האנשים. לעיתים קרובות אפילו מי שיכול היה להרשות לעצמו את המסע, לא יכול היה ליצור קשר עם הערים על-מנת להסדיר תחבורה, שכן בשלב זה כבר נותקו רשתות הטלפון והחשמל כתוצאה מההפצצות הישראליות, ואנשים לא יכלו לשוחח בטלפון קווי או לטעון את מכשירי הטלפון הניידים שלהם, כיוון שלא היה חשמל.

הכרוזים שפיזרו כוחות ישראליים הורו תחילה לכלל האנשים לעזוב את כל האזור שמדרום לנהר הליטאני, בו חיים כ-500,000 תושבים. בכרוזים שפוזרו מאוחר יותר נאמר כי כל כלי-רכב מכל סוג שהוא באזור יותקף. האזרחים הושמו אפוא במצב בלתי-אפשרי, שבו יהיו נתונים לסכנת חיים בין אם יישארו ובין אם יעזבו. אפילו עזיבה בשיירות שתואמו עם הכוחות הישראליים לא הייתה ערובה לביטחון, כפי שניתן ללמוד מן ההתקפה על הנמלטים ממרג' עיון ב-11 באוגוסט (ר' להלן).

לתושבי הכפרים החיים מדרום לנהר הליטאני

בשל פעולות הטרור המבוצעות נגד מדינת ישראל מכפריכם ומבתיכם, נאלץ צבא ההגנה לישראל לנקוט בפעולות תגמול מיידיות נגד מעשים אלה אפילו בתוך כפריכם.

למען ביטחונכם!!!

הנכם מתבקשים להתפנות מיד מכפריכם אל מעבר לנהר הליטאני(61)



לתושבי לבנון

שימו לב להוראות אלה!!

צבא ההגנה לישראל יגביר את פעילויותיו ויפציץ באורח כבד את כל האזור ממנו משוגרים טילים נגד מדינת ישראל.

כל מי שנוכח באזורים אלה מסכן את חייו!

בנוסף, כל טנדר או משאית שינועו מדרום לנהר הליטאני ייחשדו בהובלת טילים וכלי-נשק ועלולים להיות מופצצים.

עליכם לדעת שכל מי שנוסע בטנדר או במשאית מסכן את חייו.

מדינת ישראל.(62)



לאזרחים הלבנונים מדרום לנהר הליטאני

קראו הודעה זו בעיון ומלאו אחר ההוראות

צה"ל יסלים את פעולותיו, ויכה בכוח גדול בקבוצות הטרור המנצלות אתכם כמגנים אנושיים, ואשר משגרות מבתיכם טילים למדינת ישראל.

כל כלי-רכב מכל סוג שהוא שינוע מדרום לנהר הליטאני יופצץ, בחשד להובלת טילים, ציוד צבאי ומחבלים.

כל מי שנוסע בכל כלי רכב שהוא מסכן את חייו.

מדינת ישראל(63)




כרוזים אלה לא הגיעו לכל הכפרים, ובאזורים מסוימים פוזרו הכרוזים רק לאחר שהכפר כבר הופצץ.(64)בכפרים בהם ביקר אמנסטי אינטרנשיונל אמרו אנשים רבים כי לא ראו כרוזים כלשהם. הכרוזים הוזכרו רבות בשידורי הרדיו והטלוויזיה הלבנוניים והבינלאומיים, אולם בכפרים רבים איבדו התושבים בשלב מוקדם מאוד את הגישה לכלי התקשורת ולאמצעי התקשורת עם שאר העולם, שכן ההתקפות הישראליות הרסו רשתות חשמל, שידור ותקשורת.

אחרים, שראו כרוזים המודיעים כי הכוחות הישראליים יפציצו את האזור ממנו משוגרים טילים או שמעו אודותיהם, הגיעו למסקנה כי בטוח יותר להישאר בבית, כאשר ידעו שהטילים אינם משוגרים ממקום סמוך. כמו כן סברו כי אם ייסעו, הם עלולים להיקלע ללא כוונה לאזורים שמשוגרים מהם טילים או שמתרחשים בהם עימותים קרקעיים בין הכוחות הישראליים ללוחמי חיזבאללה.

בכפרים מסוימים, כגון עינאתא, עיטרון ובינת ג'ביל, שבסביבתם נכחו הכוחות הישראליים מאז שלביו המוקדמים של העימות, היו התושבים עד מהרה לכודים בלחימה שהתנהלה סביב כפריהם. בכפרים אחרים היו התושבים מודעים לכך שכוחות ישראליים נכנסו ללבנון על-מנת להילחם בחיזבאללה על הקרקע, אולם לא ידעו את מיקומם המדויק של כוחות אלה, ולכן חששו לנוע.

נהרגו בבתיהם

"לאף אחד מאיתנו לא היה שום קשר למלחמה. אני לא מבינה למה הם הפציצו את הבית שלנו". פאטמה אל-אח'רס, שאיבדה 12 מבני משפחתה כאשר ביתם בכפר עיטרון נפגע בהתקפה ישראלית ב-16 ביולי.

מיומו הראשון של העימות, ב-12 ביולי, דווח על תקיפות ארטילריה של ישראל על כפרים ברחבי דרום לבנון. ביום השני לעימות, פגעו תקיפות מן האוויר בבתים בכפרים רבים, והרגו עשרות אזרחים.

במקרים בהם נתמקד בפרק זה לא מצא אמנסטי אינטרנשיונל כל ראיות לפעילות צבאית של חיזבאללה בתוך האתרים שהופגזו או בסמוך להם. אמנסטי אינטרנשיונל ביקש מן הרשויות הישראליות מידע באשר למרבית המקרים הללו, ובייחוד בכל הנוגע לסיבות להתקפות שבהן נהרגו ונפצעו אזרחים, ולאופן הצדקתן על-פי חוקי המלחמה. הרשויות הישראליות אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל כי המטרות נבחנו ואושרו לאחר ייעוץ משפטי, אולם לא סיפקו פרטים נוספים. עד ליום זה, לא סיפקו הרשויות הישראליות את המידע הנוסף אותו ביקש אמנסטי אינטרנשיונל, ואשר ממנו ניתן יהיה ללמוד האם התקפות אלה עונות על דרישות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. בהתבסס על הראיות הזמינות, ובהיעדר המידע הספציפי שביקש הארגון, גורס אמנסטי אינטרנשיונל, כי סביר שההרג והפציעה של האזרחים היו תוצאה של הפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי שבוצעו על-ידי כוחות ישראליים.

זיבקין 13 ביולי

ב-13 ביולי נהרגו 12 בני משפחת בזיע בעת שסעדו את ארוחת הבוקר, ושניים נוספים נפצעו, בתקיפה אווירית על ביתה של פאטימה אחמד בזיע בת ה-78, במרכז זיבקין. כמה מבני המשפחה שגרים בבתים אחרים בכפר שהו עם הסבתא, אם על-מנת לארח לה לחברה ואם בשל חששם שהשהייה בבתיהם שבשולי הכפר, שהופגזו יום קודם לכן, מסוכנת יותר.

על ההרוגים נמנו: פאטימה אחמד בזיע; אחותה ת'ניה בת השישים; בתה אמל בת ה-44 ושלוש בנותיה, ח'ולוד, בת 18, פרח, בת 14 ועזיזה, בת 12; כלתה מרים אל-חוסייני בזיע, בת ה-45 ושלושת בניה שלה: התאומים מאלכ ומוחמד בני ה-17 וחוסיין בן ה-12; כלתה סועאד נאסור בזיע, בת ארבעים, ונכדה וואאיל בזיע, בן ה-18.

שני בניה של פטמה, עלי ודרוויש בזיע, אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל בלבנון:

"ישבנו במרפסת ושתינו קפה... היה שקט כבר כמה שעות; שמענו קצת הפגזות מסביב לכפר בסביבות חמש לפנות בוקר, אבל לא אחר-כך. היו הפגזות גם בערב הקודם, בסביבות שבע בערב, גם כן בסביבות הכפר, ולא בכפר עצמו. הלכנו לבית של אמא שלנו כדי להיות איתה. זה היה בית ישן וחזק; הוסיפו קומה שנייה על הקומה הראשונה הישנה... אנחנו לא יודעים אם הפצצה חדרה דרך הגג או מהצד. זה הרגיש כמו שני פיצוצים; נזרקנו משם, החוצה מן הבית".

עלי ודרוויש נפצעו שניהם קשה. עלי, שאיבד בהתקפה את אשתו מרים ואת שלושת ילדיו (מאלכ, מוחמד וחוסיין), סבל מפגיעת ראש ואפו וקרסולו הימני נשברו. דרוויש, שאיבד את אשתו סועאד, סבל מפגיעת ראש, כוויות קשות, פגיעות רסיסים בכל חלק גופו הימני ופגיעות חמורות בגידים ברגלו השמאלית. הוא אושפז בבית חולים למשך 27 יום, ארבעה מהם בטיפול נמרץ.

זהרה בנדר, שכנה של משפחת בזיע, אמרה לאמנסטי אינטרנשיונל:

"הלכתי לבית של השכנה שלי, פטמה, בסביבות שמונה בבוקר, כדי לשאול קצת קמח כדי לאפות לחם... הם הזמינו אותי להישאר ולאכול איתם ארוחת בוקר אבל נשארתי רק כמה דקות וחזרתי הביתה להכין ארוחת בוקר. הייתי בבית רק זמן קצר כשהבית שלהם הופצץ. זה היה נורא, אי אפשר לתאר את זה; חלק מהגופות עפו אל מחוץ לבית, רחוק. הגופות של החמישה שאני עזבתי בחדר השינה נשארו באותו מקום. הגופה של פטמה הייתה מפורקת לחתיכות, הגופות של פרח ונעים עפו לשדות, ועלי נזרק גם הוא רחוק; לא יכולתי להאמין שמישהו שרד. את הגופה של מרים לא מצאו במשך ימים".

זהרה בנדר תיארה את החוויה הקשה שעברה עליה ועל בני משפחתה בשבוע שלאחר ההתקפה:

"אחרי שהבית של פטמה הופצץ הדברים בכפר נעשו קשים מאוד. אנשים שגרו בשולי הכפר פחדו. הרבה קרובי משפחה באו לבית שלי, בגלל שהוא פחות חשוף. היינו בערך עשרים. ביום שישי, בשעות הערב המוקדמות, היו הרבה הפגזות ועוד קרובי משפחה ואחרים מהכפר הגיעו. היינו שישים או שבעים ביחד, בעיקר נשים וילדים ואנשים זקנים. הדלתות נעקרו מהפיצוצים. זה היה מפחיד מאוד ולא היה לנו מספיק אוכל לכולם, אבל היה מסוכן מדי לצאת לחפש אוכל. בשבת כולנו עברנו לחנייה של בית אחר, סמוך, שנראתה כמו מקום יותר מוגן, אבל לא היו שם אפילו מים.

"עברו גם כמה כלי רכב משוריינים של יוניפי"ל וניסינו לעצור אותם ולבקש מהם לפנות אותנו, אבל הם לא יכלו. חלק מאיתנו עברו שוב לבית אחר; בכל פעם עברנו למקום שנראה יותר בטוח, אבל אז ההפצצות התקרבו. שוב ראינו סיור של יוניפי"ל, הפעם עם כלי רכב של צבא לבנון, אבל גם הפעם הם לא יכלו לפנות אותנו. המשכנו לעבור מבית לבית. פעם, אחרי שעזבנו את הבית שהיינו בו וחצינו את הכביש כדי לעבור לבית ריק של אישה שמתה כמה זמן לפני כן, נפל פגז על הכביש בדיוק אחרי שחצינו אותו, בדיוק באותו מקום שבו חצינו שתי דקות קודם. הרגשנו שהופכים שתוקפים אותנו".

באפלאי, א-דוויר וסריפה13 ביולי

בהתקפה אווירית נוספת שבוצעה ב-13 ביולי לפנות בוקר הרגה ישראל לפחות 25 אזרחים, רבים מהם ילדים, בשלושה כפרים: באפלאי, א-דוויר וסריפה.

· תשעה מבני משפחת זיין נהרגו בביתם בבאפלאי מוניר זיין, חקלאי, אשתו נג'לה וחמשת ילדיהם; בעלה של הבת ואביו.

· 12 מבני משפחה עקאש נהרגו בביתם בא-דוויר, כ-15 ק"מ מצפון לצור: עדיל עקאש, כומר, אשתו רבאב ועשרת ילדיהם, שגילם בין חודשיים ל-18 שנים. עוזרת הבית של המשפחה, אזרחית סרי לנקה, נהרגה גם היא. עדיל עקאש היה קשור, על-פי דיווחים, לזרוע הפוליטית של חיזבאללה, אולם אין שום רמז לכך שהוא או מישהו מבני הבית היה מעורב בפעילות צבאית.

· בהתקפה אווירית בשעה 04:00 לפנות בוקר על בית קומתיים בסריפה נהרגו ארבעה מבני משפחת מרעי עקיל מרעי, אשתו אחלאם, בנם בן ה-9 הדי ובתם בת ה-6פאטימה. בכיים של הדי ופאטימה נשמע עד לשעה 08:00 בבוקר. כל בני המשפחה היו אזרחים ברזילאים שהגיעו ללבנון לחופשה, לביקור אצל קרובי משפחה. הם שהו אצל בני דודם, שישנו בחלק אחר של הבית ושרדו את ההתקפה ללא פגע. בן דודם של ההרוגים אמר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"בני הדודים שלנו היו בחופשה; הם היו בלבנון פחות מחודש. הם באו כולם מברזיל כדי להיהרג בשנתם. הפצצה או הטיל, אני לא יודע, אני חושב שזה היה טיל, פגע בצד של הבית

u1513?בו הם ישנו, בקומה השנייה, והרג אותם. בני הדודים האחרים שישנו בצד השני של הבית כמעט מתו מהלם... לא היה אפשר להוציא את הגופות מתחת להריסות עד לשלב מאוחר הרבה יותר באותו יום, בגלל שההפצצות נמשכו".

מספר הנפגעים הגבוה מקרב האזרחים בלבנון במהלך 24 השעות הראשונות של העימות עורר דאגה ברמה הבינלאומית. בדברו בפני מועצת הביטחון של האו"ם ב-14 ביולי הצהיר שגריר ישראל, כי ישראל כיוונה את התקפותיה אל "מעוזים ותשתיות של חיזבאללה, ולא אל מטרות אזרחיות",(65)וגורמים רשמיים בישראל ציינו שההפצצות יימשכו כפי שהתחילו.

מספר ההתקפות האוויריות ומניין הנפגעים מקרב האזרחים המשיכו לעלות בימים שלאחר מכן.

עיטרון וצור 16 ו-17 ביולי

למעלה משלושים אזרחים, גם הפעם רבים מהם ילדים, נהרגו, ואזרחים נוספים נפצעו, בשלוש תקיפות אוויריות ב-16 וב-17 ביולי על הכפר עיטרון ועל צור, היישוב הגדול ביותר בדרום.

ב-16 ביולי נהרגו 12 בני משפחת אל-אח'רס בהתקפה אווירית על בית הקומתיים של המשפחה במרכז עיטרון. על ההרוגים נמנו מספר ילדים וקשישים. ההרוגים: עלי אחמד אל-אח'רס, אשתו אמירה רסלאן וארבעת ילדיהם הקטנים: סאג'ה, בת 7, זינב, בת 5, אחמד, בן 3, וסלאם, בן שנה כל השישה אזרחים קנדיים; שתי דודותיו של עלי אל-אח'רס: פאדה והניה, שתיהן בשנות השישים לחייהן; סבו, חסן מחמוד, בן 82, ודודיו, מוחמד מחמוד, בן 86, ועלי חסן, בן 65; אחותה של אמירה רסלאן, מנאל רסלאן בת ה-16. אביו של עלי אל-אח'רס, אחמד חסן בן ה-65, גם הוא אזרח קנדי, ואחותו פטמה חסן נפצעו.

פאטימה וסיכנה אל-אח'רס, בנותיו של מוחמד מחמוד אל-אח'רס, שהו בחלק אחר של הבית ושרדו את המתקפה ללא פגע. פאטימה אמרה לאמנסטי אינטרנשיונל:

"הייתי בבית עם המשפחה, זה היה ב-17:45 ביום ראשון [16 ביולי]; הייתה התקפה אווירית ביום הקודם בשטח ריק בכפר, ובאותו יום לא היו התקפות אוויריות בכפר. ואז פתאום הבית שלנו הופצץ וכולם נהרגו. אבא שלי, שהיה בן 86, נהרג מול העיניים שלי. בן הדוד שלי, עלי אחמד, אף פעם אפילו לא גר בלבנון. הוא ואשתו והילדים שלהם גרו בקנדה, ובאו לבקר לחופשת הקיץ, והם נלכדו במלחמה. לאף אחד מאיתנו לא היה שום קשר למלחמה. אני לא מבינה למה הם הפציצו את הבית שלנו.

"כשהפצצה פגעה בבית, סיכנה ואני היינו מעבר לחצר הפנימית, וכל השאר היו במטבח, חוץ מאמירה ושניים מהילדים, סאג'ה וסלאם, שהיו בחוץ, ליד הבאר. הגופות שלהם נשארו ליד הבאר במשך 35 יום, כי היה צריך בולדוזר כדי לחפור ולהוציא אותן, ולא הייתה אפשרות להביא בולדוזר; זה היה מסוכן, הפציצו כל כלי רכב כזה. בסופו של דבר הצלחנו להוציא את הגופות שלהם אחרי שחזרנו, אחרי הפסקת האש.

"נשארנו בכפר מפוחדים במשך יומיים אחרי הטבח של בני המשפחה שלנו, ואז ברחנו לרמיש [כפר סמוך] ונשארנו שם במשך 12 יום; היו עשרות אלפי פליטים מהרבה כפרים, וכמעט לא היה אוכל, והיה צפוף מאוד. בסופו של דבר הצלחנו לעזוב בשיירה של מאות מכוניות ונסענו לצידון".

למחרת היום פגע חיל האוויר הישראלי בבית נוסף, מלא באזרחים באותו כפר, הרג תשעה מבני משפחת עוואדה, ובהם שישה ילדים מתחת לגיל 12 ופצע שלושה ילדים נוספים ואת אימם. ההרוגים: מוסא נאיף עוואדה, אשתו ג'מילה וחמשת ילדיהם: עלי בן 12, עביר בת 11, חסן בן 7, מרים, בת 6, ומוחמד, בן 5; חסן מחמוד עוואדה ובנו בן השנה וחצי חוסיין. אשתו של חסן מחמוד עוואדה, מאיידה מנסור, ושלושה מילדיהם (קטיה, בת 13, ג'אנה, בת 8, ועלי, בן 4) נפצעו בהתקפה.

12 בני משפחה נוספים היו בבית הצמוד וניצלו מן ההתקפה. אחד מהם סיפר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"זאת הייתה ההתקפה האווירית השנייה על עיטרון; ההתקפה הקודמת הייתה יום קודם על בית משפחת אל-אח'רס. היו קצת הפגזות, בעיקר מסביב לכפר. פחדנו, ובגלל זה נשארנו בתוך החדרים של הבתים, בקומת הקרקע, והתרחקנו מהקירות החיצוניים והגג. ההפצצה היתה ב-11:45 אחר הצהריים. חלק מהגופות הועפו למרחק של יותר מעשרים מטר. אחרי הטבח, כל מי ששרד מאיתנו ברח, וגםהשכנים ברחו, אפילו שזה היה מסוכן לנסוע בכבישים, אבל זה היה מסוכן גם להישאר בבתים שלנו".

נביל ביידון אמר לאמנסטי אינטרנשיונל, כי ב-12 ביולי, כשפרצה המלחמה, הייתה אשתו בביקור אצל משפחתה (משפחת עוואדה) בעיטרון יחד עם שני ילדיהם הקטנים, ונותרה לכודה שם. רק לאחר ההתקפה שבה נהרגו קרובי משפחתה, אזרה את האומץ להימלט מהמקום.

"במשך ימים לא ידעתי אם אשתי והילדים שלי חיים או מתים. כשהתאחדנו בסוף גיליתי שאשתי בטראומה קשה מהחוויה הקשה שעברה. היא הייתה בבית השכן בזמן הטבח ואיבדה הרבה מבני המשפחה שלה. גם היא והילדים היו יכולים למות. זה היה מזל שהם שרדו, אבל היא לא הייתה מסוגלת לשכוח את מה שקרה. היא עדיין במצב נורא; בעיקר, היא לא מדברת ולא מסוגלת לתפקד".

ב-16 ביולי אחר הצהריים תקף חיל האוויר הישראלי בניין בן 13 קומות בצור, שבה מצאו מקלט עשרות אלפי תושבים מכפרי הדרום. בבניין שכנו גם משרדי ההגנה האזרחית של לבנון. לאחר שהבניין נפגע, התמוטטו שש הקומות העליונות. מן ההתמוטטות נהרגו האנשים שהיו בקומות אלה ומטר של חלקי בניין נפל על בית הקפה שלמטה. לפחות 11 אזרחים נהרגו. תושבים אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל, כי חיזבאללה לא היה פעיל באזור, ואמנסטי אינטרנשיונל לא מצא כל ראייה לכך שהבניין שימש לצרכים צבאיים.

במהלך השבוע הראשון לעימות, נהרגו למעלה ממאתיים אזרחים ולמעלה מ-500 נפצעו מתקיפות חיל האוויר הישראלי. הקהילה הבינלאומית שבה והביעה דאגה.(66)גורמים ישראליים רשמיים שבו וטענו כי כוחותיהם תוקפים רק מטרות צבאיות, אך לא הציעו הסברים כלשהם לאותן התקפות מסוימות שכתוצאה מהן נהרגו אזרחים.

ככל שנמשך העימות, ספגו יותר ויותר בתים באזורים אחרים של לבנון את נחת זרועם של הטילים הישראליים, בין השאר בבירה בירות.

n עינאתא 28 ביולי

זינב ח'נפר בת ה-75 גרה לבדה במרכז עינאתא. בריאותה הייתה לקויה והיא סבלה מקשיי ניידות. קרובי המשפחה שלה בבירות חשו שיהיה זה מסוכן מדי עבורם לנסות להגיע לעינאתא ולקחת אותה מן הכפר, ואיבדו את הקשר איתה כשהטלפונים בכפר הפסיקו לעבוד. ב-1 באוגוסט, כאשר ניסו נציגי אמנסטי אינטרנשיונל להיכנס לעינאתא, הם נאלצו לעשות זאת ברגל, שכן הדרכים המובילות לתוך הכפר הפכו בלתי-עבירות כתוצאה מתקיפות אוויריות של ישראל. כשהגיעו לביתה של זינב, מצאו כי הוא נהרס בהתקפה אווירית. בבית לא נמצאו שיירי תחמושת או כל ראיות אחרות לפעילות צבאית כלשהי בתוך הבית או בסביבתו.

שבועיים לאחר מכן נמצאה גופתה של זינב תחת הריסות בית שכן שבו גר קרוב משפחה רחוק שלה, אשר הופצץ ב-28 ביולי. בתקיפה זו, על בית משפחה במרכז עינאתא, סמוך למסגד, נהרגו 15 בני המשפחות ח'נפר ופאדאללה, 12 מהם נשים וילדים. ההרוגים: אלמזה פאדאללה, בת 68; מרים שביתי פאדאללה, בת שישים; זהרה פאדאללה; זינב ח'נפר, בת 75; כמילה ח'נפר, בת שבעים; פאייז ח'נפר, בן 33, אשתו רימא סמחת וארבעת ילדיהם, עלי, בן שמונה, עבדאללה, בן שש, מוחמד, בן שלוש, ודומוע, בת שנה; אום ח'אדר פדאללה, בת 28, ובנה ח'אדר אמיר, בן שלוש; עפיף פאייז ח'נפר, בן 47; ומוחמד עלי ווהבה, בן 75.

על-פי דיווחים, נהרגו גם שני גברים פצועים שהגיעו לבית בחיפוש אחר עזרה, מעט לפני המתקפה. שני האנשים, שלא היו תושבי הכפר, לא היו חמושים, על-פי הדיווח, ולבשו בגדים אזרחיים. נציגי אמנסטי אינטרנשיונל לא מצאו כל ראיות לכך שפעילות צבאית כלשהי התנהלה בבית או לידו או לכלי נשק שאוחסנו במקום.

קנא 30 ביולי

ב-30 ביולי הרג חיל האוויר הישראלי בהתקפה אווירית לפחות 28 אזרחים, רובם ילדים, בכפר קנא. קנא התפרסם כבר בחודש אפריל 1996, לאחר מתקפת ארטילריה של ישראל על מתחם יוניפי"ל בכפר, שכתוצאה ממנה נהרגו בו 102 אזרחים שמצאו בו מצאו מחסה.(67)

ב-30 ביולי, בסביבות השעה 01:00 לפנות בוקר, תקפו כוחות ישראליים מן האוויר בניין בן שלוש קומות באזור ח'ראייב שבקנא, שם הסתתרו במרתף שישים מבני המשפחות שלהוב והאשם. התיאור שמסרו הניצולים והרסיסים שנמצאו במקום האירוע מצביעים על שימוש בפצצה מדויקת, שחדרה דרך הבניין והתפוצצה במפלס הנמוך ביותר, חלקו היחיד של הבית שהיה מאוכלס.

בין ההרוגים היו חדיג'ה עלי יונס, חמשת ילדיה: חאורא, בת 11, עלי, בן עשר, יחיא, בן שמונה, קאסם, בן שש, וזהרה בת שנתיים; וחותנתה בת השבעים, חסנה חמזה. בעלה, מוחמד קאסם שלהוב, נפצע אך שרד. ממיטתו בבית החולים אמר מוחמד שלהוב לאמנסטי אינטרנשיונל:

"אלה שהיו לידי מתו כולם, חוץ ממני ומעוד אחד. הרגשתי כאילו האדמה שתחתי התרוממה וכאילו אני מסתחרר. אחר כך שמעתי אנשים צועקים, כאילו לפני כן הפכתי לרגע לחרש. אז הוצאתי ילד החוצה, אני חושב שזה היה חסן מוחמד שלהוב, בן חמש, אבל אני לא בטוח; זה היה הילד הראשון שיכולתי לתפוס; והנחתי אותו ליד עץ במרחק של חמישים מטרים בערך מהבית וחזרתי אל הבית, וכשהתקרבתי כדי להיכנס היה פיצוץ שני ועפתי והתחלתי לצעוק לאנשים בבתים האחרים לעזרה ורצתי אל הבתים האחרים. כשהגעתי אליהם התמוטטתי".

על ההרוגים האחרים נמנו מרים ברהים האשם, בת שישים, מספר ילדים ממשפחת שלהוב סמיח, בן שמונה, חוסן, בן עשר, ברהים, בן שש, עלי, בן שנתיים, ג'עפר, בן 11, זינב, בת שש, דודתה נבילה שלהוב, בת כארבעים, ודודה (אחיה של נבילה), תיסיר עלי שלהוב, בן 38; אחמד מחמוד שלהוב, בן חמישים, אשתו עפאף זבאת, בשנות הארבעים לחייה, בתם עולא, בת 25 ובנם ר'לי, בן 17.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-30 ביולי, אמרו קצינים בכירים בצבא הישראלי כי 150 טילים נורו מקנא ומסביבותיה מאז ראשית המלחמה, וכי הכוחות הישראליים ניסו לשבש את "שרשרת פעילויות שיגור הטילים". הרשויות הישראליות ציינו, כי ייתכן שהבית התמוטט כתוצאה מהתפוצצות כלי נשק שאוחסנו בו, ולא בשל המתקפה, ושבו והאשימו את לוחמי חיזבאללה כי השתמשו באזרחים כ"מגנים אנושיים", ולפיכך, לדבריהם, הם אחראים לכל נזק הנגרם להם.(68)

ב-2 באוגוסט הכריזו הרשויות הישראליות כי בהתאם לתחקיר שביצעו, הבית הותקף מן האוויר בשעה 00:52, באמצעות שני טילים. טיל אחד התפוצץ והשני היה ככל הנראה נפל. לדברי הרשויות הישראליות תקיפת הבניין נעשתה "בהתאם למדיניות המטה הכללי בכל הנוגע להפעלת אש כלפי מבניםחשודים בתוך כפרים שתושביהם הוזהרו [להתפנות] - מבנים הסמוכים למקומות שמהם משוגרות רקטות לעברמדינת ישראל." הרשויות אמרו גם, כי הבניין שימש כמחסה למחבלים וכי "אילו היה בידי צה"ל מידע כי במבנה שוהים אזרחים לא הייתה מבוצעת התקיפה".(69)הרשויות הישראליות לא חזרו על הסברה לפיה ייתכן שהבית נהרס כתוצאה מפיצוץ כלי נשק שאוחסנו בו.

קטעי וידאו שצולמו ממטוסים לאיסוף מודיעין, ואשר סופקו על-ידי הרשויות הישראליות הראו טילים משוגרים מאזור הנמצא, ככל הנראה, במרחק מסוים מן הבית. על קטעי הווידאו לא הופיע תאריך. קיומם של תצלומי אוויר של האזור ועדויותיהם של ניצולים ושל קרובי משפחה שמצאו מחסה בבית הסמוך מלמדים כי הכוחות הישראליים צריכים היו לדעת על הריכוז הגבוה של אזרחים בבית שהותקף ובבתים הסמוכים אליו. הקורבנות ובני משפחותיהם, למעלה ממאה אנשים, חסו בבתים אלה בין עשרה ל-18 ימים, שבמהלכם היו נוכחים במקום באופן רציף מזל"טים ישראליים המשמשים לאיסוף מודיעין.

נג'ווה שלהוב, שנפצעה קשה בהתקפה, אמרה לאמנסטי אינטרנשיונל:

" מטוסים לאיסוף מודיעין ריחפו כל יום מעל הראש שלנו. היינו הרבה בחוץ במשך היום, קילחנו [שם] את הילדים, והילדים שיחקו בחוץ; פשוט פעילויות היומיום הרגילות. לא יכול להיות שהמטוסים לא ראו שהמקום מלא בנשים וילדים".

בתדריך שערך לנציגי אמנסטי אינטרנשיונל בחודש בספטמבר, אמר קצין ישראלי בכיר, כי הבניין שבו נהרגו האזרחים הותקף בטעות, ו•?י חיל האוויר הישראלי תקף מבנים ריקים ומשגר טילים סמוך. הוא שב והטיל ספק באחריותה של ישראל, וטען כי לוחמי חיזבאללה סגרו את האזור למשך מספר ימים, כשהוא מתיר לכלי התקשורת לראות רק מה שרצה שייראו. נציגי אמנסטי אינטרנשיונל היו בקנא ובקרבתה ב-30 וב-31 ביולי. הם לא נתקלו בלוחמי חיזבאללה ואיש לא הטיל הגבלות כלשהן על תנועתם לתוך הבית שהופצץ וסביבו או בכל מקום אחר באזור. עשרות עיתונאים נכחו גם הם במקום, צילמו תמונות וקטעי וידאו, וראיינו ניצולים. לא נמצאו שום ראיות להימצאותם של טילים, משגרי טילים או כלי נשק אחרים בתוך הבית שהופצץ או סביב לו, ואף לא בבתים הסמוכים.

הצלב האדום הבינלאומי התבטא בנוגע לאירוע, ותיאור אותו כ"אלגורי ל[אירועים] אחרים". דובר הצלב האדום הבינלאומי רולנד היוגנין אמר:

"העובדה שאלה היו כמעט רק נשים וילדים שנהרגו בבניין המגורים, שהיה בעצם בניין בלתי-גמור שהם מצאו בו מקלט, [משמעותה, שזו] הייתה בבירור המטרה הלא נכונה. לא היו בנמצא שום לוחמים ושום כלי-נשק. רק נשים וילדים..."(70)

נכון לראשית חודש נובמבר לא סיפקו הרשויות הישראליות מידע בנוגע לשיטותיה ולממצאיה המלאים של החקירה שקיימו, ונמנעו מלחשוף האם זיהו אחריות כשלהי לטעויות שנעשו, לשיטתם, במסגרת התקפה קטלנית זו.

שכונת א-שייה, בירות, 7 באוגוסט

לפחות 39 בני אדם, בהם 11 ילדים, נהרגו בהתקפה אווירית ישראלית על בניין דירות בן שש קומות בשכונת א-שייה הצפופה בבירות, בסמוך לבית ספר ולמרכז קניות, בסביבות השעה 7 בערב ב-7 באוגוסט. הכוחות הישראליים לא פרסמו כל אזהרה בדבר כוונתם לתקוף את האזור. רק ב-10 באוגוסט פיזר מעל בירות מטוס ישראלי כרוזים הקוראים לתושבים לעזוב את הפרוורים א-שייה, רובע סלם ובורג' אל-בראג'נה. עד להפצצה נחשבה א-שייה לשכונה בטוחה, ואנשים רבים שנאלצו להימלט מד'חייה, פרוור של בירות, ומכפרים בדרום לבנון, מצאו בה מחסה. כמה מההרוגים היו עקורים.

הודא רמייטי, בעלה ובנה נפצעו בהפצצה. רמייטי סיפרה לאמנסטי אינטרנשיונל:

"החיים בשכונה היו כמעט נורמאליים; לא פיזרו שום כרוזים שקראנו לנו לעזוב, ובמשך היום אף אחד לא דאג במיוחד. בלילות היינו יורדים לישון באחד החדרים בקומת הקרקע, שהיה מוגן יותר מאחרים. בזמן ההפגזה ישבנו בערב במרפסת. שמענו את המטוסים הישראליים לאיסוף מודיעין, ואז פתאום הפציצו את הבית."

מערוב, 7 באוגוסט

ב-7 באוגוסט נהרגו נג'מה חסן מוסא, בת 34, ושלושת ילדיה, זהרה, בת 16, חיידר, בן 14, ואוסרה, בת 3, בהתקפה אווירית ישראלית על מרתף בית הספר במערוב, בו מצאה המשפחה מחסה.

אבו עלי אחמד מוסא, בן 40, בעלה של נג'מה, עבד במשך 12 שנים כשרת של בית-הספר ליתומים במערוב, והמשפחה גרה בשטח בית-הספר, בבית השרת שבכניסה הראשית לבית הספר, כחמישים מטרים מבניין בית הספר. כשהתחילה המלחמה, מצאה המשפחה מחסה במרתף בית הספר, העשוי בטון, שם היו להם די מזון ומים. כעשרה בני משפחה נוספים הצטרפו אליהם, ואיש מהם כמעט לא עזב את המרתף עד להשעיית התקיפות האוויריות למשך 48 שעות ב-31 ביולי.

עם השעיית התקיפות, הציעו קרובי משפחה למשפחת מוסא לנסוע איתם לעיר צור. אולם, לא היה במכונית המסחרית די מקום לחמישה אנשים נוספים, ולפיכך החליטה המשפחה להישאר.

ב-7 באוגוסט, בשעה 11:30 בבוקר, יצא אבו עלי מן המרתף כדי ללכת לבית המשפחה, ליד הכניסה הראשית לבית הספר, על-מנת להתרחץ, להחליף בגדים ולהתפלל. מיד לאחר שיצא את בניין בית הספר הופיעו לפתע בשמיים ארבעה מטוסים ישראליים ומזל"ט ישראלי לאיסוף מודיעין, ושיגרו שמונה טילים על בית הספר. שני טילים נוספים ששוגרו, כך נמסר, לא התפוצצו. אבו עלי צפה באימה כשבניין בית הספר, שבו שהו אשתו וילדיו, קרס לנגד עיניו. הוא ניסה לקרוא לעזרה בכביש הראשי, אך איש לא היה שם. למחרת לקח אותו אמבולנס לעיר צור, אך בשל ההתקפות האוויריות הבלתי-פוסקות לא היה באפשרותו לשוב למערוב עד ה-11 באוגוסט. הוא חיפש בהריסות את גופותיהם של אשתו וילדיו, אך מאחר שלא עמד לרשותו ציוד חפירה כלשהו, הוא שב לצור. בסופו של דבר חזר אבו עלי למערוב לאחר הפסקת האש, ורק אז נמצאו גופותיהם של בני משפחתו.

א-ר'אזיה, 8-7 באוגוסט

לפחות עשרים אזרחים נהרגו בא-ר'אזיה, מחוץ לצידון, ביומיים של התקפות ישראליות באזור. שמונה מבני משפחת בדראן, ארבע נשים וארבעה ילדים, נהרגו בסביבות 8 בבוקר ב-7 באוגוסט, כאשר כוחות ישראליים הפציצו בניין בן ארבע קומות באזור רובע בדראן, שבמרכז א-ר'אזיה. כמה שעות מאוחר יותר, כשנציגי אמנסטי אינטרנשיונל הגיעו לזירת האירוע, עסקו צוותי הצלה בחילוץ גופות ההרוגים מן ההריסות. אחמד בדראן איבד את ארבעת ילדיו: חנין, בת 16, מנאל, בת 14, עלי, בן 12 וחסן, בן 11. כמו כן איבד בדראן את אמו, רוקייה נאסר, בת 67, את אחיותיו, זינב, בת 44 ולילה, בת 46, ובתה, מרים, בת 28. אשתו, בסמה נאסר נפצעה באורח אנוש ואושפזה במחלקה לטיפול נמרץ למשך למעלה מחודש. אחמד בדראן סיפר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"בזמן ההפצצה אני הייתי בחוץ. הייתי בהלם מההפצצה. למה הבית שלנו? אנחנו רק אזרחים רגילים. אין לנו קשר למפלגה [חיזבאללה] או לשום דבר. למה המשפחה שלי? איבדתי את כל הילדים שלי, את אימא שלי, את האחיות שלי. אשתי במצב מאוד קשה. אני לא יודע אם היא אי פעם תחלים. איך היא יכולה להחלים? איך מספרים לאימא שהיא איבדה את כל הילדים שלה?"

שכנים סיפרו לאמנסטי אינטרנשיונל כי ההתקפה על הבית הפתיעה את הכול, משום שהייתה זו ההתקפה האווירית הראשונה על בית בא-ר'אזיה (לפני כן הופצצו גשרים מסביב לא-ר'אזיה) ומשום שלמשפחה אין קשר לחיזבאללה.

למחרת, בסביבות 14:30, הרגה הפצצה אווירית על בית באזור רובע בשרון בא-ר'אזיה שבעה מבני משפחת ח'ליפה: מחמוד ח'ליפה, רוקח בן 30, אשתו איבתיסאם, בת 30, ושלושת ילדיהם: חוסיין, בן 10, פאטימה, בת 6, ואחמד, בן שנתיים; והוריה של אשתו.הבית הופצץ מיד לאחר שמחמוד ח'ליפה חזר מעבודתו, וכל בני המשפחה אכלו ארוחת צהריים. איש לא שרד.

אחיו, אחמד ח'ליפה, ואשתו אבתיסאם, נהרגו באותו היום, בהתקפה אווירית אחרת על ביתם ועל הבתים הסמוכים, בכלל זה ביתו של אח שלישי, שעל-פי דיווחים היה קשור לחיזבאללה אך לא שהה בביתו.

מאוחר יותר, ב-8 באוגוסט, התקיפו כוחות ישראליים מן האוויר את בית הקברות באזור רובע רווייס, שבא-ר'אזיה, במהלך הלווייתם של בני משפחת ח'ליפה. מלאכ אל-ג'ביילי, ילדה בת שנתיים שגרה בסמוך לבית הקברות, נהרגה, וילדה אחרת תושבת האזור נפצעה קשה.

הותקפו בעת מנוסתם

ביומיים הראשונים לעימות הורתה ישראל לתושביהם של כמה כפרי גבול להתפנות. תושבי עיתא א-שעב, למשל, סיפרו לאמנסטי אינטרנשיונל כי באחר הצהריים של ה-14 ביולי השתמשו כוחות ישראליים ברמקול כדי להורות להם לעזוב את הכפר. רבים נמלטו לכפר הסמוך רמיש, שתושביו נוצרים, ולכן נחשב לבטוח יותר.

עם זאת, כמה תושבים שצייתו להוראה לעזוב הותקפו בדרכם על ידי כוחות ישראליים. הרג האנשים שברחו בשיירה ממרוואחין ב-15 ביולי (ר' פרק 3) קיבל סיקור תקשורתי נרחב. תקרית דומה התרחשה ב-11 באוגוסט.

באותו יום, תושבי מרג' עיון, שנשארו בבתיהם במשך המלחמה למרות מצוקה חמורה, החליטו לעזוב, לאחר שכוחות ישראליים נכנסו לעיירה והשתלטו על המפקדות המקומיות של צבא לבנון ועל כמה בתי אזרחים. הרשויות הישראליות התירו לשיירה ארוכה של כלי רכב לעזוב את מרג' עיון, בליווי כוחות לבנוניים וסיור של יוניפי"ל.(71)המשא ומתן לקבלת ההיתר הישראלי ולהסכמה על נתיב היציאה ממרג' עיון היה ממושך, והשיירה יצאה רק בסביבות השעה 16:00. השיירה התקדמה באיטיות רבה, גם בשל מצבם של הכבישים (חלקם הופצצו על ידי כוחות ישראליים והיו שמישים באופן חלקי בלבד), וגם בשל הנתיב הפתלתל שהצבא הישראלי הסכים לו. הליווי של יוניפי"ל יכול היה ללוות את השיירה למשך מספר קילומטרים בלבד, עד שהגיעה לגבול שטח הפעולה של יוניפי"ל.(72)

שעות מספר מאוחר יותר, כשהשיירה הגיעה לאזור שבין הכפרים ג'וב ג'נינה וכיפראייה, מטוס ישראלי, שהיה לפי הדיווחים מזל"ט, שיגר כמה טילים על כלי הרכב. שבעה אנשים נהרגו, בהם קולט רשיד, אלי סלאמה, ח'אלד עבדאללה, קאמיל טאחטאח ומתנדב הצלב האדום מיכאיל ג'באיילי, שנהרג בזמן שהגיש סיוע לאחד הפצועים.(73)שלושים ושניים אחרים נפצעו. אחת הפצועות הפצועים, עביר אבלה, בת 28, סיפרה לאמנסטי אינטרנשיונל:

"ב-10 באוגוסט טנקים של צבא ישראל שחנו במרג' עיון הפגיזו את העיירה. לבית שלנו נגרם נזק, אבל אף אחד לא נפצע. אנשים נפצעו והובאו לבית החולים. הרבה אנשים החליטו לעזוב את העיירה, אפילו שהצבא הישראלי לא אמר לאוכלוסייה לעזוב את האזור. לא היו יותר קווי טלפון ולא הייתה תקשורת מהעיירה החוצה. בית החולים נסגר והפצועים הוצאו מהעיירה עם השיירה.

"