Document - ???????/????? ????? ??? ??????? ??? ??????? ???????? ??????? ????? ?????

ישראל/לבנון: מעבר לכל פרופורציה: אזרחים משלמים את מחיר המלחמה

הקדמה

מאז פרצה המלחמה בין חיזבאללה וישראל, בחודש יולי 2006, קרא אמנסטי אינטרנשיונל לשני הצדדים לכבד את מחויבויותיהם במסגרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי(דיניהמלחמה) ובפרט את אלה המתייחסות להגנה על אזרחים. ביולי פרסם אמנסטי אינטרנשיונל את הדו"ח "ישראל/לבנון: על ישראל וחיזבאללה לחוס על אזרחים –חובותיהם של הצדדים לעימות בישראל ולבנון במסגרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי", תזכורת לצדדים על חובותיהם המשפטיות.(1)

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ביקרו בישראל ובלבנון במהלך הלחימה כדי לחקור הפרות חמורות שבוצעו על-ידי שני הצדדים. עם הסלמת העימות, כששני הצדדים מפרים את המשפט ההומניטארי הבינלאומי פעם אחר פעם, הצטרף אמנסטי אינטרנשיונל לקריאתם של מזכ"ל האו"ם קופי ענאן ומנהיגים אחרים בעולם להפסקת אש, וחבריו המשיכו לקרואלהגנהעל אזרחים במקרים ספציפיים.

לאחר תום פעולות האיבה, שבו נציגי אמנסטי אינטרנשיונל וביקרו בשתי המדינות לצורך מחקר נוסף ודיונים עם גורמים רשמיים. בעקבות זאת, פרסם הארגון שני דוחות הסוקרים כמה מהיבטי העימות. בחודש אוגוסט פורסם "ישראל/לבנון: הרס מכוון או 'נזק נלווה'? התקפות ישראליות נגד תשתיות אזרחיות".(2)אמנסטי אינטרנשיונל מצא, כי כוחות ישראליים ביצעו התקפות חסרות הבחנה ובלתי-מידתיות, שהונחו על-ידי אסטרטגיה שנועדה, כך נראה, להעניש את תושבי לבנון וממשלתם על שלא יצאו נגד חיזבאללה, כמו-גם לפגוע ביכולותיו הצבאיות של חיזבאללה.

בחודש ספטמבר, פרסם אמנסטי אינטרנשיונל את הדו"ח: "תחת אש: התקפות חיזבאללה על צפון ישראל".(3)במסקנות הדו"ח נקבע כי הפצצות חיזבאללה היוו התקפות ישירות על אזרחים, וכן התקפות חסרות הבחנה. התקפות אלה אף הפרו את האיסור הקיים במשפט ההומניטארי הבינלאומי, על תקיפת אוכלוסייה אזרחית כפעולת תגמול, יהיו ההפרות שמבצע האויב אשר יהיו.

הדו"ח החדש סוקר היבטים נוספים של התנהלות הפעילות הצבאית הישראלית בלבנון ושל תוצאותיה, ובוחן האשמות לפיהן השתמשו לוחמי חיזבאללה באזרחים כ"מגנים אנושיים". הדו"ח מזכיר סטנדרטים של המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, המשפט ההומניטארי הבינלאומי והמשפט הפלילי הבינלאומי הרלוונטיים לעימות. כמו כן מנתח הדו"ח דפוסי התקפות ישראליות ומספר תקריות ספציפיות שבהן נהרגו אזרחים בלבנון. הדו"ח מדגיש את השפעתן של התקפות ישראליות אחרות על החיים האזרחיים, כולל את ההפצצה הנרחבת של כוחות ישראליים את דרום לבנון בפצצות מצרר בימיה האחרונים של המלחמה, שהיא בבחינת ירושה לזמן שאחרי המלחמה. הפרק האחרון מסכם את מסקנותיו של אמנסטי אינטרנשיונל ביחס להתנהלות הכללית של ישראל וחיזבאללה גם יחד, וכולל המלצות המכוונות לצדדים לעימות כמו-גם לקהילה הבינלאומית.

דו"ח זה מבוסס על תחקירי שטח שבוצעו בלבנון ובישראל בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2006, ואשר כללו ראיונות עם קורבנות; תדריך שהועבר על-ידי מפקד ישראלי בכיר בחודש ספטמבר 2006 ודיונים נוספים עם גורמים צבאיים וממשלתיים רשמיים בישראל ובלבנון, וכן עם גורמים רשמיים בכירים בחיזבאללה; מידע מארגונים לא ממשלתיים; הצהרות רשמיות ודיווחים בעיתונות. בחודשים ספטמבר ואוקטובר ביקש אמנסטי אינטרנשיונל מן הרשויות הישראליות מידע ספציפי בנושא תקיפות שביצעו כוחות ישראליים ואשר מתוארות בדו"ח זה, אך שום מידע כזה לא התקבל.

אמנסטי אינטרנשיונל בחן את התנהלותו של כל צד בעימות, לאור הסטנדרטים שנקבעו על-ידי המשפט הבינלאומי ואשר מחייבים צדדים אלה, כפי שהוא נוהג בעימותים אחרים. שני הצדדים לעימות ביצעו הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי, ובהן גם פשעי מלחמה. ההפרות נבחנו על-פי חומרתן, בשאיפה להשיג מתן דין וחשבון ונטילת אחריות, תיקון נזק ומניעת הפרות עתידיות.

פרק 1: מבוא

"איבדתי את כל הילדים שלי, את אמא שלי ואת האחיות שלי. אשתי במצב קשה מאוד... איך אתה אומר לאמא שהיא איבדה את כל הילדים שלה?"

אחמד בדראן אמר דברים אלה לנציגי אמנסטי אינטרנשיונל בכפר א-ר'אזיה שבדרום לבנון לאחר שצפה בחילוץ גופותיהם של שמונה מבני משפחתו מתחת לערימת הריסות. ב-7 באוגוסט פגע טיל ישראלי בביתו, הרג את ארבעת ילדיו, את אמו, את שתי אחיותיו ואת אחייניתו, ופצע את אשתו באורח אנוש.

מלחמת 34 הימים שהרסה את משפחתו ומשפחות רבות נוספות בלבנון וישראל החלה ב-12 ביולי, לאחר שהזרוע הצבאית של חיזבאללה (המוכרת בשם "אל-מוקוומה אל-איסלאמיה", ההתנגדות המוס0?מית) חצתה את הגבול לתוך שטח ישראל, תקפה סיור ישראלי, הרגה שמונה חיילים ישראלים ולקחה בשבי שניים. כמעט מיד לאחר מכן, פרץ עימות צבאי נרחב בין כוחות ישראליים לבין לוחמי חיזבאללה.

לפחות 38 אזרחים, רבים מהם ילדים, נהרגו בבתיהם מהתקפות ישראליות ב-24 השעות הראשונות לעימות. בין הקורבנות היו 12 בני משפחת בזיע, שנהרגו בעת שאכלו ארוחת בוקר בכפר זיבקין; תשעה בני משפחת זיין בכפר בפלאי; ו-12 בני משפחת עקאש בכפר א-דוויר.

טילי חיזבאללה הרגו גם הם אישה בת ארבעים בביתה בנהרייה שבצפון ישראל ואזרח נוסף בעיר צפת.

היקף ההתקפות ומספרם הגבוה של ההרוגים בקרב האזרחים ביממה הראשונה לעימות, עורר דאגה ברמה הבינלאומית. רמטכ"ל צה"ל, רא"ל דן חלוץ, התחייב במסיבת עיתונאים שהתקיימה בתל-אביב ב-14 ביולי להמשיך את המתקפה. חלוץ אמר כי ישראל מעוניינת להעביר מסר ברור:

"גם בבירות רבתי וגם בלבנון, הם בלעו לקרבם סרטן והם צריכים להקיא אותו, שאם לא כן - המדינה הזו תשלם מחירים כפי שהיה בעבר."(4)

בימים הבאים גברו ההתקפות האוויריות הישראליות, ומניין הקורבנות האזרחיים המשיך לעלות. רבים מתוך חצי מליון תושבי דרום לבנון הבינו במהרה, כי מסוכן מדי להישאר בבתיהם, וברחו צפונה. עם זאת, למעלה מ-120,000 אנשים נשארו למעשה לכודים והמשיכו להתמודד עם הפצצותיה של ישראל בצור ובערים וכפרים אחרים.(5)חלקם היו עניים, חולים או קשישים מכדי לברוח. רבים ידעו כי כבר מסוכן מדי לנסות להגיע למקום מבטחים. בימים הראשונים למלחמה הפציצו כוחות ישראליים דרכים, גשרים, שדות תעופה, תחנות דלק ותשתיות אחרות, וההפצצות המתמשכות הפכו כל תנועה למסוכנת או לבלתי אפשרית. אזרחים נהרגו כאשר כלי רכב עמוסים לעייפה באנשים שצייתו להוראות הישראליות לעזוב את כפריהם בדרום לבנון נפגעו בתקיפות ישראליות.

עד לרגע הפסקת האש, ב-14 באוגוסט, נהרגו בהתקפות הישראליות 1,191 אנשים, בהם מאות ילדים, ולמעלה מ-4,400 נפצעו.(6)

ההרג וההרס התפשטו הרבה מעבר לתחומי דרום לבנון. התקפות ישראל התרכזו בדרום, שם הוחרבו או ניזוקו עשרות אלפי בתים, אך גם הבירה בירות ובקעת הלבנון, כולל העיר בעלבק, היו מטרה להתקפות.(7)בשכונת ד'חייה בדרום בירות, שרוב תושביה שיעים, ואשר בה שכנה מפקדת חיזבאללה, נהרסו כ-250 רבי קומות שבהן היו לפחות 4,000 דירות. בבעלבק ובבקעת הלבנון, אזור בעל חשיבות חקלאית רבה בלבנון, נהרגו עשרות אנשים, כ-400 בתים נהרסו ונזק רב נגרם למטעים, לשטחים חקלאיים, למפעלים ולתשתיות.

על-פי נתונים ישראליים רשמיים, תקף חיל האוויר הישראלי במהלך המלחמה כ-7,000 מטרות ברחבי לבנון, וחיל הים ביצע 2,500 הפצצות על אזורים הסמוכים לחוף.(8)עם זאת, הרשויות הישראליות לא סיפקו נתון לגבי סך ההתקפות של כוחותיהן על לבנון, ובכלל זה לא פרסמו את מספר מטחי פגזי הארטילריה על כפרים בדרום לבנון. על-פי הערכות של מרכז האו"ם לתאום הפעילות בנושא מוקשים (UNMACC), במשך השבועות הראשונים למלחמה השתמשה ישראל בהתקפותיה מן האוויר והיבשה בקרוב ל-3,000 פצצות, טילים ופגזי ארטילריה מדי יום, ולקראת סוף המלחמה עלה מספרם לכ-6,000 ביום.(9)כוחות ישראליים אף השתמשו בפצצות מצרר ובתחמושת זרחן לבן באזורים אזרחיים. קרוב למיליון פצצות מצרר קטנותשלא התפוצצו מזהמות כיום את דרום לבנון וממשיכות להרוג ולפצוע אזרחים. פצצות אלה אף מעכבות את שובם של תושבים עקורים ופוגעות במאמצי הסיוע והשיקום.(10)

ההפצצות הנרחבות הובילו לעקירתם של כמיליון מתושבי לבנון, כמעט רבע מאוכלוסיית המדינה. כ-500,000 מהם מצאו עצמם בבירות. על-פי הערכות, כ-200,000 לבנונים עדיין עקורים.(11)

על-פי הערכות, לוחמי חיזבאללה שיגרו כ-4,000 רקטות לצפון ישראל, כולל רקטות המצוידות בכדוריות מתכת לגרימת נזק מרבי לאנשים, ורקטות שנשאו, על-פי דיווחים, נשק מצרר. התקפות אלה גרמו למותם של 43 אזרחים, לעקירתם של כ-300,000 מתושבי צפון ישראל ולנזק נרחב לבניינים.(12)

בין הלוחמים נהרגו 177 חיילים ישראליים, כך דיווחו הרשויות הישראליות. ישראל טוענת כי בידה שמותיהם של 500 לוחמי חיזבאללה שנהרגו, אך לא חשפה שמות אלה. על-פי חיזבאללה, נהרגו 74 מלוחמיו; מספר קטן יותר של לוחמים שהשתייכו לארגונים אחרים שלחמו נגד ישראל נהרגו גם הם.(13)ארבעה מאנשי כוחות ביטחון הפנים של לבנון וכארבעים מחיילי צבא לבנון נהרגו בהתקפות ישראליות, אף שכוחות הביטחון הלבנוניים וצבא לבנון לא לקחו חלק בלחימה.

עם זאת, אלה ששילמו את מחיר העימות היו האזרחים. זאת, לא רק במונחים של הרג או נכות גופנית לכל החיים, אלא גם בשל עקירה בכוח, הריסת בתים, טראומה נפשית וההשפעה ארוכת הטווח על הכלכלה ועל הסביבה.

בבוקר ה-14 באוגוסט הסתיימו פעולות האיבה בין שני הצדדים בעקבות החלטה מס' 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שאומצה ב-11 באוגוסט, ואשר פירטה את תנאי הפסקת האש והרחיבה את תפקידו של יוניפי"ל, כוח האו"ם הזמני בלבנון. ב-17 באוגוסט נכנס צבא לבנון לדרום לבנון. ב-7 וב-8 בספטמבר הסירה ישראל את המצור האווירי והימי שהטילה מאז ראשית הלחימה. ב-1 באוקטובר הכריז צבא ישראל כי נסוג מלבנון באופן מלא, אף שנכון לתחילת נובמבר עדיין נכח בצדו הלבנוני של כפר הגבול רג'ר.

כוחות חיזבאללה עדיין מחזיקים בשני החיילים הישראליים שנלקחו בשבי ב-12 ביולי.(14)על פי דיווחים החיילים חיים, אך אף-על-פי-כן לא ניתנה לצלב האדום הבינלאומי גישה אליהם. במהלך העימות לקחו כוחות ישראליים בשבי לפחות עשרים לבנונים. לפחות שלושה מהם עדיין מוחזקים במעצר, והוגשו נגדם כתבי אישום בישראל על עבירות הכוללות חברות בחיזבאללה.(15) הצלב האדום הבינלאומי ביקר אצל השלושה. נוסף לכך, גופותיהם של לפחות 13 לוחמי חיזבאללה נלקחו לישראל על-ידי כוחות ישראליים, ולדברי מקורות צבאיים בישראל שצוטטו באמצעי התקשורת הישראליים, "הם יוכלו לשמש פוטנציאלית במשא ומתן על החזרת שני החיילים החטופים".(16)

במהלך העימות ולאחריו, ניסו שני הצדדים להצדיק את השימוש שלהם בכוח ואת דרכי הלחימה שלהם. חיזבאללה פתח ב-12 ביולי במסע ההסברה "מבצע ההבטחה שקוימה" שמטרתו המוצהרת להביא לשחרור אסירים לבנונים ואסירים ערבים אחרים המוחזקים בידי ישראל ולהחליפם בשני החיילים הישראלים המוחזקים על-ידו –כפי ש"הבטיח" מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה. לאחר המלחמה, הצהיר חסן נסראללה כי לו ידע מראש כי תגובתה של ישראל תהיה כה קשה, לא היה מורה על הפשיטה ב-12 ביולי.(17)

עם זאת, חיזבאללה עדיין רואה עצמו כמגן לבנון, וכן כמגן הערבים והמוסלמים בכלל, נגד תוקפנותן המתמשכת של ישראל ובנות בריתה, ובפרט ארה"ב. בייחוד טוען חיזבאללה כי הסכסוך עם ישראל לא הסתיים בשנת 2000 עם נסיגת ישראל מלבנון, כיוון שהוא אינו רואה נסיגה זו כנסיגה מלאה. חיזבאללה וממשלת לבנון טוענים כי אזור הגבול המוכר בשם חוות שבעה הוא לבנוני, אף שהאו"ם רואה בו שטח סורי הנתון לכיבוש ישראלי. חיזבאללה וממשלת לבנון מתנגדים גם לטיסות התכופות של חיל האוויר הישראלי בשמי לבנון, ומוסיפים לדרוש מישראל לחשוף באופן מלא את מיקמום של מוקשים שנותרו מן הכיבוש הקודם של דרום לבנון.

ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט הגדיר את התקפת חיזבאללה ב-12 ביולי כ"פעולה מלחמתית" והבטיח ללבנון "תגובה כואבת ונרחבת" כשהורה על "מבצע שינוי כיוון".(18)ישראל טוענת כי ההתקפה של לוחמי חיזבאללה בוצעה ללא התגרות, שכן ישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000 וסימוני הגבול בינה לבין לבנון הוכרו על-ידי האו"ם. גורמים ישראליים רשמיים אף רואים בחיזבאללה חלק מחזית אנטי-ישראלית רחבה יותר, הכוללת את הארגון הפלסטיני חמאס, כמו-גם את סוריה ואיראן. הם רואים בדאגה מיוחדת את הברית ההדוקה בין חיזבאללה לאיראן, שנשיאה חזר שוב ושוב על הצהרות המאיימות על מדינת ישראל. עבור זו האחרונה, המערכה הצבאית נגד לבנון הייתה צעד של הגנה עצמית.

ממשלת לבנון אמרה, כי לא ניתנה לה אזהרה מוקדמת אודות ההתקפה של חיזבאללה, וכי מהרגע הראשון היא לא גיבתה אותה וביקשה להגיע להפסקת אש. מנהיג חיזבאללה אמר, כי הוא הורה על המבצע ב-12 ביולי לתפיסת חיילים ישראלים, וכי ממשלת לבנון לא לקחה חלק בהחלטה. מערכת היחסים בין מדינת לבנון לבין חיזבאללה מורכבת. פוליטית, בעת העימות, היה חיזבאללה מיוצג כמפלגה הן בפרלמנט והן בממשלתו של ראש הממשלה פואד סניורה. מבחינה חברתית, מספק חיזבאללה שירותים נרחבים בתחומי הרפואה, החינוך ועוד לתושבי לבנון, ובייחוד לאוכלוסייה המוסלמית השיעית, הנדחקת באופן מסורתי לשוליים. חיזבאללה, שהזרוע הצבאית שלו הובילה את הלחימה נגד כוחות ישראליים בלבנון עד אשר נסוגו בשנת 2000, שמר על יכולתו הצבאית, למרות החלטת האו"ם מס' 1559 משנת 2004, שקראה "לפירוקן ולפירוקן מנשק" של כל הקבוצות החמושות בלבנון.

אמנסטי אינטרנשיונל אינו נוקט עמדה בנושאים האידיאולוגיים והפוליטיים הרחבים המונחים ביסוד מעשי האיבה בין חיזבאללה לישראל, ואף לא בנושא מעמדו של חיזבאללה בתוך לבנון. אמנסטי אינטרנשיונל לא גינה את חיזבאללה על ביצוע ההתקפה נגד ישראל ב-12 ביולי, ואף לא את ישראל על שפתחה במערכה צבאית נגד חיזבאללה בלבנון. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל פנהלשני הצדדים מאז ראשית הלחימה בקריאה לכבד את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כללים אלו חלים על התוקף בה במידה שהם חלים על המתגונן, ועל קבוצות מאורגנות וחמושות דוגמת חיזבאללה בה במידה שהם חלים על מדינות.

מאז סיום העימות, מתקיים בישראל ובלבנון דיון ציבורי מתמשך על התנהלות המלחמה. בישראל נפתחו חקירות רשמיות לגבי היבטים שונים של ההכנות למלחמה והתגובה על התקפותיו של חיזבאללה, אולם אף אחת מהן לא הוסמכה לבדוק כיצד תואמת התנהלות מעשי האיבה את חובותיה של ישראל על-פי דיניהמלחמה. למיטב ידיעתו של אמנסטי אינטרנשיונל, ממשלת לבנון וחיזבאללה לא מקיימים חקירה רשמית כלשהי.

העימות ניפץ את חייהם של אינספור אנשים וגרם בלבנון ובישראל להרס ששיקומו ייקח שנים. ניתן היה למנוע חלק גדול מכך, לו כיבדו שני הצדדים את דיניהמלחמה. אמנסטי אינטרנשיונל בחן את התנהלותם של שני הצדדים לאור חובותיהם על-פי המשפט הבינלאומי, במטרה לוודא כי הגורמים האחראים להפרות יתנו את הדין, על מנת להבטיח צדק לקורבנות וכדי למנוע הפרות דומות נוספות.

מלחמה, באופן בלתי-נמנע, כרוכה בטרגדיות אישיות. אולם כל חיים שאבדו או נפגעו כתוצאה מהפרה של כללי המלחמה מחייבים כי האחראים לכך יידרשו לתת את הדין וכי הקורבנות יזכו לפיצויים.

פרק 2: המשפט הבינלאומי ותחולתו על המלחמה

המסגרת המשפטית שתובא להלן מכילהכללי מפתח ועקרונות הרלוונטיים לעימות בין חיזבאללה וישראל. במקרים מסוימים זיהה אמנסטי אינטרנשיונל הפרות ברורות של כללים ועקרונות אלה על-ידי צד זה או אחר לסכסוך. על-מנת להעריך באופן מלא יותר את התנהלותם של הצדדים ואת היקפן של ההפרות, נחוצה חקירה בינלאומית.

ישנם מספר קורפוסים של המשפט הבינלאומי החלים על סכסוך זה. הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המוכר גם כדיניהמלחמה, מחייבות את כל הצדדים לסכסוך מזוין, כולל קבוצות חמושות. המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ממשיך לחול גם בעת סכסוך, ומחייב מדינות. המשפט הבינלאומי הפלילי מטיל על אנשים אחריות פלילית להפרות מסוימות, כגון פשעי מלחמה. נוסף על כך, כללי אחריות המדינה מספקים מסגרת לטיפול בנושא הפיצויים לנפגעי ההפרות.

המשפט ההומניטארי הבינלאומי כפי שהוא חל על המלחמה

במשפט ההומניטארי הבינלאומי מרוכזים הכללים והעקרונות שמטרתם להגן על מי שאינם לוקחים חלק בפעולות האיבה, בעיקר על אזרחים, אולם גם על לוחמים מסוימים, כולל אלה שנפצעו או שנשבו. המשפט ההומניטארי הבינלאומי קובע סטנדרטים להתנהגות הומאנית, ומגביל את האמצעים ואת השיטות לביצוע פעולות צבאיות. מטרתו העיקרית של קורפוס משפטי זה היא להגביל, ככל הניתן, את הסבל האנושי הנגרם בעת סכסוך מזוין.

ארבע אמנות ג'נבה משנת 1949 ושני הפרוטוקולים הנוספים משנת 1977 הם כליו העיקריים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. ישראל היא צד לאמנות ג'נבה משנת 1949, אך אינה צד לפרוטוקול הראשון הנוגע להגנה על קורבנותיהם של סכסוכים מזוינים בינלאומיים. לבנון היא צד הן לאמנות ג'נבה והן לפרוטוקול הראשון.

חיזבאללה עצמו אימץ חלק מכללי היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. כך למשל, קיבל על עצמו הארגון באפריל 1996 את ההסכם ששם קץ להתפרצות הלחימה הקודמת עם ישראל. הסכם זה נועד למנוע פגיעה בחיי אזרחים תוך שהוא מאפשר את המשך מעשי האיבה בדרום לבנון.(19)לאחר המלחמה האחרונה שב חיזבאללה ואישר את מחויבותו להסכם.

הוראות היסוד של הפרוטוקול הראשון, כולל אלה המצוטטות להלן, נחשבות לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי ומחייבות לפיכך את כל הצדדים לסכסוך.(20)הפרות חמורות של אמנות ג'נבה ושל הפרוטוקול הראשון מהוות פשעי מלחמה. ההגדרות המקובלות לפשעים אלה במסגרת המשפט הבינלאומי המנהגי מפורטות בחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

האיסור על התקפות ישירות על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים –עקרון ההבחנה

סעיף 48 לפרוטוקול הראשון קובע "כלל יסוד"בנוגע להגנה על אזרחים –עקרון ההבחנה. עיקרון זה הוא אחת מאבני היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

"על-מנת להבטיח את כיבודם של האוכלוסייה האזרחית ושל אובייקטים אזרחיים ואת ההגנה עליהם, הצדדים לסכסוך יבחינו בכל עת בין האוכלוסייה האזרחית לבין הלוחמים ובין אובייקטים אזרחיים לבין מטרות צבאיות, ובהתאם יכוונו את פעולותיהם רק נגד מטרות צבאיות".

על-פי חוקת רומא, התקפות מכוונות נגד האוכלוסייה האזרחית ככלל, או נגד אזרחים כבודדים, כאשר אלה אינם לוקחים חלק ישיר בלחימה, מהוות פשע מלחמה.(21)על-פי סעיף 51(3) לפרוטוקול הראשון, אזרחים ייהנו מן ההגנה שמעניק להם סעיף זה, "אלא אם הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה ולמשך אותו הזמן בו הם עושים זאת".

סעיף 52(1) לפרוטוקול הראשון קובע כי:

"...אובייקטים אזרחיים הם ככלל האובייקטים אשר אינם מטרות צבאיות כמוגדר בפסקה 2."

סעיף 2(2) מגדיר מטרות צבאיות באופן הבא:

"אותם אובייקטים אשר מטבעם, מיקומם, מטרתם או השימוש בהם תורמים תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית,ושהריסתם, תפיסתם או נטרולם, באופן מוחלט או חלקי, בנסיבות המתקיימות באותו הזמן, מקנים יתרון צבאי מובהק".

אובייקטים שאינם עומדים באמות מידה אלה הם אובייקטים אזרחיים. במקרים שבהם אין זה ברור אם היעד משמש למטרות צבאיות "חזקה שלא נעשה בו שימוש כזה" (סעיף 52(3)).(22)התקפות המכוונות נגד אובייקטים אזרחיים מהוות פשע מלחמה.

אין לפרש את הביטוי "יתרון צבאי" באופן כה רחב עד שזה יהפוך לבלתי אפקטיבי. הצדקה במסגרת כלל זה של התקפה שנועדה לפגוע ברווחתה הכלכלית של מדינה או במורל של האוכלוסייה האזרחית, על-מנת להחליש את היכולת להילחם, תהיה עיוות של המשמעות המשפטית של "יתרון צבאי". פירוש ממין זה יחתור תחת עקרונות היסוד של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ויהווה איום חמור על אזרחים.

האיסור על התקפות חסרות הבחנה או בלתי מידתיות

סעיף 51(4) לפרוטוקול הראשון אוסר על התקפות חסרות הבחנה, שהן אלה אשר:

"מטבען הוא [...] לפגוע במטרות צבאיות ובאזרחים או באובייקטים אזרחיים ללא הבחנה". התקפה בלתי מידתית היא סוג של התקפה חסרת הבחנה, אשר גם:

"ניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים, נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב שלכל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי" (סעיף 51(5)).

ביצועמכווןשלהתקפה לא מידתית מהווה פשע מלחמה.(23) ביצוע התקפה חסרת הבחנה, שכתוצאה ממנה נהרגו או נפצעו אזרחים, או נגרם נזק לאובייקטים אזרחיים, מהווה גם היא פשע מלחמה.(24)

נוסף לכך, אבדות ונזקים נלווים לעולם אסור שיהיו נרחבים.(25)פשע מלחמה מהווים גם הרס נרחב והפקעת רכוש, שאינם מוצדקים על-ידי צורך צבאי, ואשר מבוצעים בניגוד לחוק ובצורה שרירותית.(26)

נקיטת אמצעי זהירות בעת התקפה

סעיף 57 מחייב את כל הצדדים לפעול תוך דאגה מתמדת "לחוס על האוכלוסייה האזרחית, על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים". סעיף 57(2) קובע, כי אלה המתכננים או המחליטים על התקפה:

"(i) יעשו כל דבר בר ביצוע על-מנת לוודא כי המטרות העומדות להיות מותקפות אינן אזרחים או אובייקטים אזרחיים,וכי אינן נתונות להגנה מיוחדת,אלא הן מטרות צבאיות במשמעות פסקה 2 של סעיף 52, ושהוראות פרוטוקול זה לא אוסרות להתקיפן;

"(ii) ינקטו את כל אמצעי הזהירות בני הביצוע בבחירת האמצעי ושיטות ההתקפה במטרה למנוע, ובכל מקרה לצמצם, אובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית לאזרחים ונזק נלווה לאובייקטים אזרחיים;

"(iii) יימנעו מלהחליט לפתוח בכל התקפה שניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי;

"ב) התקפה תבוטל או תושעה, אם מתברר כי המטרה איננה מטרה צבאית, או שהיא נתונה להגנה מיוחדת או שניתן לצפות כי תגרום לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים, נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי;

"ג) התראה יעילה מוקדמת תינתן בדבר התקפות העלולות להשפיע לרעה על •?אוכלוסייה האזרחית, אלא אם הנסיבות אינן מתירות זאת."

נקיטת אמצעי זהירות בעת הגנה

על הצדדים לסכסוךחלה גם החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להגן על אזרחים ועל אובייקטים אזרחיים הנמצאים בשליטתם מפני השפעות התקפותיו של האויב. הפרוטוקול הראשון מחייב כל אחד מן הצדדים להימנע מהצבת אובייקטים צבאיים בתוך אזורים מאוכלוסים בצפיפות או בסמוך להם (סעיף 58(ב)).

הפרוטוקול הראשון אף אוסר מפורשות על שימוש בטקטיקות כגון"מגנים אנושיים"על-מנת למנוע התקפה על מטרות צבאיות. סעיף 51(7) קובע:

"לא ייעשה שימוש בנוכחות של אוכלוסייה אזרחית או של אזרחים יחידים או בתנועותיהם כדי להעניק חסינות מפני פעולות צבאיות לנקודות או לאזורים מסוימים, בפרט על-ידי ניסיונות למגן מטרות צבאיות מפני התקפות, או למגן, לקדם או לסכל פעולות צבאיות. הצדדים לסכסוך לא יכוונו את תנועתה של האוכלוסייה האזרחית או של אזרחים יחידים במטרה לנסות ולמגן מטרות צבאיות מפני התקפות, או למגן פעולות צבאיות".

שימוש מכוון באזרחים להגנה על אובייקט צבאי הוא פשע מלחמה.(27)

עם זאת, הפרוטוקול הראשון מבהיר גם כי אפילו כאשר צד אחד משתמש באזרחים כדי להגן על עצמו, הפרה כזו "לא תשחרר את הצדדים לסכסוך מחובותיהם המשפטיות ביחס לאוכלוסייה האזרחית ולאזרחים".

זאת ועוד, סעיף 50(3) קובע:

"נוכחותם בקרב האוכלוסייה האזרחית של יחידים אשר אינם באים בגדר הגדרת אזרחים אינה שוללת מהאוכלוסייה את אופייה האזרחי".

כפי שציין הצלב האדום הבינלאומי בפרשנותו המוסמכת:

"בתנאים השוררים בתקופת מלחמה בלתי-נמנע הוא שפרטים השייכים לקטגוריה של לוחמים יתערבבו באוכלוסייה האזרחית, למשל, חיילים בחופשה המבקרים את משפחותיהם. עם זאת, כל זמן שאין מדובר ביחידות סדירות המונות מספר רב למדי של חיילים, אין בכך כדי לשנות בכל דרך שהיא את אופייה האזרחי של האוכלוסייה".

האיסור על פעולות תגמול ועל ענישה קולקטיבית

מנוסח סעיפים 51(6) ו-52(1) לפרוטוקול הראשון עולה במפורש, כי המשפט הבינלאומי אוסר על פעולות תגמול נגד אוכלוסייה אזרחית, אזרחים או אובייקטים אזרחיים.מקובל לראות באיסור זה כלל של המשפט המנהגי הבינלאומי. לפיכך, גם אם הפר אחד הצדדים את כללי המלחמה, אין בכך כדי לשמש הצדקה לצד שכנגד לעבור על החוק. זאת, בין עם מטרתו של זה האחרון להביא את הצד המפר לציית לכללים ובין אם התקפתו היא אמצעי ענישה או נקמה.

לפי סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית:

"שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים."

הגנת הסביבה

לפי סעיף 55 לפרוטוקול הראשון, יש לדאוג להגנת הסביבה הטבעית "מפני נזק נרחב, ארוך-טווח וחמור". השימוש בשיטות לחימה ובאמצעי לוחמה שמטרתם להסב נזק מסוג זה, או שניתן לצפות כי יסבו נזק מסוג זה, אסור.

סעיף 8(2)(b)(iv) לחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי קובע כי הפעולה שלהלן הינה פשע מלחמה:

"יציאה מכוונת להתקפה, תוך ידיעה שזו תגרום באופן נלווה לאובדן חיים או לפציעה של אזרחים, או תסב נזק לאובייקטים אזרחיים, או נזק נרחב, חמור וארוך-טווח לסביבה הטבעית, שיהיה מופרז באופן ברור ביחס ליתרון הצבאי הכולל הישיר והקונקרטי הצפוי".

הישרדות האוכלוסייה ומעבר הומניטארי

אין לתקוף, להרוס, לסלק או להוציא מכלל שימוש אובייקטים החיוניים להישרדות האוכלוסייה האזרחית (הפרוטוקול הראשון, סעיף 54(2)). הצדדים לסכסוך חייבים להתיר את מעברו המהיר וללא עיכוב של סיוע הומניטארי נטול פניות ולהקל עליו (הפרוטוקול הראשון, סעיף 70). על הצדדים לכבד אנשי צוות רפואי וכלי תחבורה של צוותים רפואיים ולהגן עליהם.

כלי נשק

החוק ההומניטארי הבינלאומי אוסר על שימוש באותם כלי נשק שמעצם טבעם הינם חסריהבחנה, ובכלי נשק שמעצם טבעם גורמים לפציעות מיותרות או לסבל שלא לצורך. בפרשנותו של הצלב האדום הבינלאומי לפרוטוקולים מובאים כדוגמה לכלי נשק בלתי מבחינים "טילים ארוכי-טווח שאינם יכולים להיות מכוונים במדויק אל המטרה".

במהלכו של עימות זה נעשה שימוש בהתקפות חסרות הבחנה גם בנשק מצרר. פצצות מצרר מפזרות עשרות פצצות קטנות, או תחמושת משנה, על פני אזור נרחב, המגיע בדרך כלל להיקף של שני מגרשי כדורגל. פצצות ממין זה מוטלות ממטוסים, או נורות באמצעות תותח או משגר רקטות. בין חמישה לעשרים אחוזים מהפצצות הקטנות שבתחמושת המצרר אינן מתפוצצות, בהתאם לסוג תחמושת המשנה. פצצות אלה נותרות מאחור כשיירי תחמושת מן המלחמה, ומסכנות אזרחים, בדומה למוקשים נגד אדם. השימוש בפצצות אלה באזורים שבהם ישנו ריכוז של אזרחים מפר את האיסור על התקפות חסרות הבחנה. זאת, בשל השטח הרחב המכוסה על-ידי מספר רב של פצצות קטנות שהשתחררו, ובשל הסכנה הנשקפת לכל הבאים במגע עם הפצצות הקטנות שלא התפוצצו, ובכללם אזרחים.

על-פי דיווחים השתמשו כוחות צה"לבעימות זה גם בפצצות זרחן לבן באזורים בהם שהואזרחים. השימוש בזרחן לבן נעשה בתוך רימוני-יד ופגזים כדי לסמן מטרות, כדי ליצור מסך עשן שיאפשר תנועה של יחידות צבאיות, כדי "לעקוב"אחר מסלולם של קליעים וכחומר מבעיר.(28)הפרוטוקול השלישי על איסורים או הגבלות של השימוש בנשק מבעיר (פרוטוקול נספח לאמנת האו"ם על האיסור או ההגבלות על השימוש בכלי נשק קונבנציונאליים מסוימים, 1980) אוסר על השימוש בנשק ממין זה נגד אזרחים. זהו כלל של המשפטהמנהגי הבינלאומי, ומכאן שהוא מחייב את ישראל ואת לבנון גם אם אלה אינן צד לפרוטוקול השלישי. לפי הצלב האדום הבינלאומי, אוסר כלל נוסף של המשפטהמנהגי הבינלאומי על השימוש בנשק מבעיר נגד לוחמים, אלא אם לא ניתן לעשות שימוש בנשק פוגעני פחות כדי להוציא אדם מחוץ למעגל הלחימה. כלל זה אינו מופיע בפרוטוקול השלישי.

המשפט הבינלאומי לזכויות האדם

כפי שאישרו בית הדיןהבינלאומי לצדק בהאג וועדת זכויות האדם של האו"ם,המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ממשיך לחול בעתות סכסוך מזוין בינלאומי ביחס של השלמה הדדית עםהמשפט ההומניטארי הבינלאומי.(29)שני הקורפוסים המשפטיים הללו חיוניים להבטחת ההגנה על אנשים בזמן עימות מזוין.

לבנון וישראל שתיהן צד לאמנות חשובות לזכויות האדם, בהן האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות(ICCPR) והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). כפי שהבהירה ועדת האו"ם לזכויות האדם, מחויבויותיהן של מדינות בתחום זכויות האדם ביחס לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות חלות גם מחוץ לתחום שיפוטן.(30)האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינה קובעת הגבלות ברורות בנוגע לתחולה הטריטוריאלית.

המחויבויות הרלוונטיות לסכסוך, שהופרו, כוללות את הזכות לחיים (ICCPR, סעיף 6); הזכות למזון ולדיור נאותים (ICRSCR, סעיף 11); הזכות ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה(ICESCR, סעיף 12), הכוללת גם את הזכות למים; והזכות לחינוך (ICESCR, סעיף 13).(31) פעולותשמטרתן הייתה להרוס תשתיות הנחוצות כדי ליהנות מזכויות אלה, ובכלל זה בתי חולים ובתי ספר, או לגרום להן נזק, כמו-גם פעולותשסביר היה לצפות שיביאו לכדי הרס או נזק שכאלה, הן הפרות שניתן לראות בצדדים לעימות כנושאים באחריות להן.

בנוגע לזכות לדיור, פעולות מסוימות במלחמה –דהיינו ההרס המסיבי של רבבות בתי מגורים –ניתן להגדירן כפינוי כפוי המהווה הפרה של סעיף 11 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבויות. הוועדה לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות מגדירה "פינוי כפוי"באופן הבא: "הרחקה קבועה או זמנית של אנשים, משפחות ו/או קהילות מבתיהם ו/או מקרקע שהם יושבים עליה, בניגוד לרצונם, מבלי לספק הגנה משפטית או אחרת הולמת, או גישה אליה"(32)

הוועדה כוללת בפינויים ממין זה מקרים שנגרמו על-ידי "סכסוכים מזוינים בינלאומיים, מאבק פנימי ואלימות קהילתית או אתנית".(33)

האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אינה מתירה לסייג זכויות, אף לא בעת חירום. היא מאפשרת לסייג זכויות רק באותן הגבלות "כפי שנקבעו בחוק, ורק באותה מידה שהדבר עשוי להתיישב עם טבען של זכויות אלה, ואך ורק למטרת קידומה של הרווחה הכללית בחברה דמוקרטית". כפי שהבהירה הוועדה, על כל סיוג של זכות להיות מידתי ו"כל אימת שיש בנמצא כמה סוגי סייגים אפשריים, יש לאמץ את החלופה הפחות מגבילה".(34)

החוק הפלילי הבינלאומי

הפרות חמורות של אמנות ג'נבה ושל הפרוטוקול הראשון והפרות חמורות אחרות של החוק ההומניטארי הבינלאומי הן פשעי מלחמה. רשימת פשעי המלחמה בסעיף 8 לחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי שיקפה את המשפטהמנהגי הבינלאומי בעת אימוצה.

סעיף 86 לפרוטוקול הראשון קובעכי "הצדדים לסכסוך ימגרו הפרות חמורות, וינקטו את הצעדים ההכרחיים למיגור כל הפרות אחרות של האמנות [אמנות ג'נבה, 1949] או של פרוטוקול זה הנובעות מאי-עשיית מעשה כאשר קיימת חובת עשה."

אנשים, בין שהם אזרחים או לוחמים, בכל דרגה שהיא, ניתן לראות בהם כנושאים באחריות פלילית להפרות ממין זה. מפקדים, ניתן לראות בהם אחראים למעשי פקודיהם. כפי שנקבע בסעיף 86(2):

"העובדה כי הפרה של האמנות או של פרוטוקול זה בוצעה על-ידי כפוף, אינה פוטרת את הממונים עליו מאחריות עונשית או משמעתית, בהתאם לנסיבות, אם הם ידעו, או שהיה ברשותם מידע שהיה בו כדי לאפשר להם להסיק בנסיבות שבאותה עת, כי הוא ביצע או עמד לבצע הפרה כזאת, והם לא נקטו בכל האמצעים בני הביצוע שהיו בכוחם כדי למנוע את ההפרה או למגרה."

אין להיתלות בפקודות שניתנו על-ידי מי שדרגתו גבוהה יותר כהגנה להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, אף על פי שניתן להביאן בחשבון בהקלת העונש. עיקרון זה מוכר מאז משפטי נירנברג, שהתקיימו לאחר מלחמת העולם השנייה, וכיום הוא חלק מהמשפט המנהגי הבינלאומי.

ישנם כמה מנגנונים אפשריים לחקירתם ולהבאתם לדין של מפרי החוק ההומניטארי הבינלאומי, במסגרת משפטים שחייבים להיות הוגנים וללא עונש מוות:

א. על-ידי הצדדים בעצמם

על כל צד לסכסוך חלה חובה להביא למשפט את כל אזרחיו החשודים באחריות להפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. חובה זו חלה עלישראל ולבנון.

ב. על-ידי מדינות אחרות

על מדינות אחרות למלאאת חובתן לקיים חקירות פליליות נגד כל מי שנחשדבהפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי במהלך הסכסוך המזוין. כאשר ישנן בנמצא די ראיות קבילות והחשודים נמצאים בתחום שיפוטן, על מדינות אלה להעמידם לדין, או להסגירם למדינה אחרת המוכנה לשפוט אותם ויכולה לעשות כן.

נוסף על חובתן של המדינות לאכוף את סמכות השיפוט האוניברסאליתשלהן בכל הנוגע להפרות חמורות של אמנות ג'נבה והפרוטוקול הראשון, הן רשאיות לאכוף את סמכותן זו גם בנוגע להפרות חמורות אחרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אם ישנן בנמצא די ראיות קבילות והחשודים נמצאים בתחום שיפוטן, על המדינות להעמידם לדין, או להסגירם למדינה אחרת המוכ

u1504?ה לשפוט אותם ויכולה לעשות כן.

ג. על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי

הן ישראל והן לבנון, נמנעו מאשרור חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. עם זאת, ישראל ולבנון יכולות להכיר בסמכותו של בית הדין בשטחיהן באמצעות הצהרה לפי סעיף 12(3) של חוקת רומא. כמו כן, יכול המצב בישראל ולבנון להיות מובא באופן ספציפי בפני בית הדין על-ידי מועצת הביטחון של האו"ם, בהתאם לסעיף 13(b) לחוקת רומא.

פיצוי ואחריות המדינה

העיקרון לפיו מדינות נושאות באחריות ל"מעשים בלתי חוקיים מבחינה בינלאומית" בפני הקהילה הבינלאומית, שולב על-ידי הוועדה לחוק הבינלאומי בסעיפים העוסקים באחריות מדינות ל"מעשים בלתי חוקייםמבחינה בינלאומית", משנת 2001.סעיפים אלה מסדירים את החוק העוסק באחריות מדינות, ובשנת 2002 המליצה עליהן האסיפה הכללית של האו"ם בפני המדינות.(35)בסעיף 30 נכתב:

"על המדינה האחראית חלה חובה לפצותבאופן מלא על הפציעה שנגרמה על-ידי המעשה הבלתי חוקימבחינה בינלאומית... פציעה כוללת כל נזק, חומרי או נפשי, שנגרם על ידי המעשה הבלתי חוקי מבחינה בינלאומית שביצעה מדינה."

מעשים בלתי חוקייםמבחינה בינלאומית כוללים הפרות של חובות המדינה לפי המשפטהבינלאומי המנהגי וההסכמי. לדוגמה, סעיף 91 לפרוטוקול הראשון מבהיר כי כל צד לסכסוך "ישא באחריות לכל המעשים המבוצעים על ידי אנשים שהם חלק מהכוחות המזוינים שלו." בהתאם לכך, "צד לסכסוך שמפר את הוראות האמנות או את הוראות פרוטוקול זה יידרש, אם המקרה מחייב זאת, לשלם פיצויים."

גם הזכות לפיצוי של קורבנות פרטיים מבוססת היטב במשפט הבינלאומי לזכויות האדם כמרכיב מהותי של הזכות לתיקון, המופיעה באמנות בינלאומיות ואזוריות לזכויות האדם(36)במחקר שערך הצלב האדום הבינלאומי בנושא המשפט המנהגי הבינלאומי(37)נקבע, בכלל 150: "מדינה הנושאת באחריות להפרות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי נדרשת לפצות באופן מלא בגין אובדן או פציעה שנגרמו". בנוסף, "עקרונות היסוד והקווים המנחים לזכותם לתיקון ולפיצוי של קורבנות להפרות גסות של המשפט הבינלאומי לזכויות האדם ושל הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי", אשר אומצו על-ידי האסיפה הכללית של האו"ם בשנת 2005 (החלטה 60/147 מה-16.12.05), מסדיריםאת חובתן של המדינות לספק תיקון יעיל ובכלל זה פיצויים לקורבנות. כלי זה מגדיר את האופן ההולם לפיצוי, כולל, בסעיפים 23-19, השבת רכוש, פיצוי, שיקום, קיום פסקי דין וערבויות לאי-הישנותן של ההפרות.

קבוצות חמושות ופיצויים

על פי המשפט הנוגעלאחריות המדינה, ניתן לתבוע מקבוצה חמושה לספק פיצויים רק אם בעקבות הסכסוך היא הופכת לממשלתה החדשה של המדינה, או מצליחה להקים מדינה חדשה בחלק משטחה של מדינה שהייתה קיימת קודם לכן או בשטח שהיה בניהולה.

המשפט הבינלאומי לזכויות האדם מתמקד בראש ובראשונה בחובותיהן של מדינות, ולכן אין הוא מגדיר חובות של קבוצות חמושות, לבד מחובתה של המדינה להשקיע מאמצים ראויים על-מנת למנוע נזק שנגרם על-ידי גורמים כאלה, להעניש עליו, לחקור אותו או לפצות עליו. בהקשר זה, חלה על לבנון חובה כזו ביחס לחיזבאללה.

הצלב האדום הבינלאומי מציין כי קבוצות חמושות נדרשות בעצמן לכבד את המשפט הבינלאומי לזכויות האדם. בעוד שאלת חובתן של קבוצות חמושות לפצות באופן מלא בגין הפרות של המשפט הבינלאומי לזכויות האדםעודנה פתוחה,(38) מלמד הניסיון כי קבוצות כאלה נדרשות לספק מידה של פיצוי הולם.(39)

פרק 3: התקפות ישראל והרציונאל שלהן

ישראל טענה שוב ושוב כי צייתה למשפט הבינלאומי לכל אורך העימות בהתקפותיה על לבנון, כולל כיבוד עקרון ההבחנה (לפיו יש להבחין בין אזרחים לבין מטרות צבאיות) ודרישות המידתיות (לפיהן יש לוודא כי התקפות אינן גורמות לאזרחים נזק מופרז ביחס ליתרון הצבאי הממשי והישיר שלו ניתן לצפות). גורמים ישראליים רשמיים אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל, כי יועצים לעניין המשפט הבינלאומי בדקו את כל המטרות לפני שהותקפו, וכי הרג האזרחים וההרס שנגרם בלבנון הם בגדר נזק משניאו תוצאה של טעויות.

אולם, בסופו של דבר, רשויות ישראליות מאשימות את חיזבאללה בכך שפתח בעימות, ורואות בו אחראי לנפגעים מקרב האזרחים כתוצאה מן ההתקפות שביצעו כוחות ישראליים. לטענתם, השתמשו לוחמי חיזבאללה במכוון באזרחים כ"מגנים אנושיים", דבר שהקשה במיוחד על כוחות ישראליים להימנע מהריגתם ומפציעתם של אזרחים בלבנון. לדוגמה, מיד לאחר ההתקפה שהרגה לפחות 28 אזרחים בבית בכפר קנא ב-30 ביולי (ר' להלן), סקר ראש מטה חיל האוויר הישראלי, תא"ל אמיר אשל, את פעולות הצבא הישראליות:

"מבצעים זה דבר מאוד מסובך. אנחנו מדברים על מאות משגרים ומספר רב של טילים המפוזרים ברחבי לבנון, וכוללים הכול, החל בטווח קצר ועד לטווח ארוך. אנחנו מנסים לפגוע ביסודות של היכולות האלה מכל מקום שניתן, על-מנת ליצור אפקט שבסופו של דבר יוביל להפחתת מספר המשגרים ורמת הדיוק שלהם. בכך אנו מתרכזים. ההתקפה על שרשרת פעילויות שיגור הטילים מתמקדת במשגרים, באנשים המפעילים אותם, בלוגיסטיקה שבעורף המשגרים, ובמרכזי הפיקוד, המפעיל את כוחות השיגור האלה. כאן אנו מדברים על ארגונים צבאיים מאורגנים היטב המפעילים סוגים שונים של נשק; למעשה, הייתי אומר, כמעט צבא סדיר. מרכיבים נוספים שאיתם אנחנו מתמודדים הם שיבוש של היכולת המבצעית שלהם על-ידי פגיעה בנתיבים שבהם הם משתמשים, וירי לתוך מרחבי השיגור על-מנת למנוע או לשבש את הפעילות החלקה שלהם עד כמה שניתן."(40)

אמנסטי אינטרנשיונל מודע לכך שהלחימה בקבוצות גרילה שבסיסה בין אוכלוסיה אזרחית מציבה אתגרים ספציפיים –למשל, זיהוי והשמדה של כלי-נשק הממוקמים בבתים אזרחיים תוך מזעור הנזק לאזרחים. עם זאת, כללי המשפט הבינלאומי מביאים בחשבון אתגרים כאלה. משמעות הדבר היא שהאתגר שבלחימה בכוחות בלתי-סדירים אסור שתשמש לעולם להצדקת התקפות חסרות הבחנה או בלתי-מדתיות, הימנעות מנקיטה באמצעי זהירות להגנת אזרחים או הפרות חמורות אחרות.

הכללים אף קובעים מגבלות לטקטיקות שבהן רשאיות קבוצות גרילה להשתמש באורח חוקי. גם כאן, האתגרים הניצבים בפני קבוצות חמושות כאשר הן נלחמות בכוחות חזקים יותר, מצוידים ומאורגנים יותר של מדינה, אינם יכולים להוות עילה לביצוע הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

בתדריך שניתן לאמנסטי אינטרנשיונל בחודש ספטמבר 2006, הצהירו גורמים ישראליים רשמיים כי במהלך המערכה בוצעו רק שתי שגיאות גדולות בידי כוחותיהם –התקפה על מוצב האו"ם סמוך לאל-ח'יאם שבה נהרגו ארבעה משקיפי או"ם והתקפה על מבנה בקנא שבה נהרגו 28 אזרחים. אולם, ההסברים שסיפקו הרשויות הישראליות בשני המקרים, ככל-הנראה בתגובה לחששות ולהתעניינות ברמה הבינלאומית, היו בלתי-הולמים, והותירו שאלות מפתח ללא מענה.

ההתקפות על מוצב האו"ם בסמוך לאל-ח'יאם ועל הבית בקנא

ב-25 ביולי נהרס, על-ידי כוחות ישראליים, מוצב של האו"ם בסמוך לאל-ח'יאם מפגיעה ישירה מן האוויר, לאחר יום של הפגזות ארטילריה בקרבת מקום. האו"ם טען כי במשך מספר שעות יצרו אנשיו קשר שוב ושוב עם גורמים ישראליים רשמיים, וביקשו כי כוחות ישראליים יפסיקו להפגיז בסמוך לבניין האו"ם. יוניפי"ל דיווח כי 21 תקיפות פגעו ברדיוס של 300 מטרים מן הבסיס וכי 12 פגזי ארטילריה נפלו ברדיוס של מאה מטרים, ארבעה מהם פגעו ישירות בבסיס.(41)

למחרת הצהירה מועצת הביטחון של האו"ם כי היא "מזועזעת עמוקות ומוטרדת" מן ההתקפה, וקראה לממשלת ישראל לקיים חקירה מקיפה בנושא.

באותו יום, 26 ביולי, הצהירו הכוחות הישראליים כי הם פועלים "באזור אל-ח'יאם אשר ממנו שיגר חיזבאללה התקפות טילים נגד ישראל". הכוחות הביעו צער על התקרית, ואמרו כי הם "פותחים בחקירה מלאה תוך שיתוף-פעולה הדוק עם האו"ם".(42)

אולם, ישראל סירבה לקיים חקירה משותפת עם האו"ם, לא גילתה איזה סוג של חקירה היא מנהלת, ואף לא חשפה את תוצאותיה. בעקבות בדיקתה של ועדת חקירה של האו"ם עצמו את התקרית, הצהיר משרדו של מזכ"ל האו"ם:

"ועדת החקירה ציינה כי הרשויות הישראליות קיבלו על עצמן אחריות מלאה לתקרית והתנצלו בפני האומות המאוחדות על מה שהיה, לדבריהם, טעות 'ברמה המבצעית'. לוועדה לא הייתה גישה למפקדי צה"ל ברמה המבצעית או הטקטית שהיו מעורבים בתקרית, ולפיכך, לא היה באפשרותה לקבוע מדוע לא הופסקו ההתקפות על עמדת האו"ם על-אף מחאות חוזרות ונשנות בפני הרשויות הישראליות מצד אנשי או"ם הן בשטח והן במפקדה".(43)

ב-30 ביולי נהרגו בהתקפה ישראלית על בניין בן שלוש קומות בקנא לפחות 28 אזרחים, רובם ילדים, אשר מצאו במבנה מחסה (לפרטים מלאים ר' פרק 4).

תחילה אמרו גורמים ישראליים רשמיים, כי ישראל הגיבה על ירי קטיושות מאזור הכפר, וכי ייתכן שהתמוטטות הבניין נגרמה כתוצאה מהתפוצצות נשק שחיזבאללה אחסן בו, וכי ההתמוטטות לא נגרמה בשל ההתקפות הישראליות.(44)

עם ההכרזה על השלמת החקירה שלושה ימים לאחר-מכן, הצהירו גורמים ישראליים רשמיים כי "תקיפת הבניין נעשתה בהתאם למדיניות המטה הכללי, בכל הנוגע להפעלת אש כלפי מבנים חשודים בתוך כפרים שתושביהם הוזהרו– מבנים הסמוכים למקומות מהם משוגרות רקטות לעבר מדינת ישראל."גורמים אלה אמרו, כי על-פי המידע שברשותם שימש הבניין "כמחסה למחבלים" ולא היו בו כל אזרחים. בהצהרה נאמר גם שהרמטכ"ל "הנחה לבחון ולעדכן מיידית את מדיניות הפתיחה באש כנגד מטרות חשודות בטרור".(45)

בשני המקרים לא סיפקו הרשויות הישראליות מידע על שיטות החקירה ולא ממצאים מלאים של החקירות שקיימו, כולל מידע לגבי אופי הטעויות שלפי הבנתם נעשו, או לגבי השאלה האם הן זיהו אחריות כלשהי לטעויות אלה. כמו כן, נמנעו הרשויות הישראליות מלציין האם אכן התקיימה הבחינה-מחדש של ההנחיות לפתיחה באש, עליה הוכרז ב-2 באוגוסט, ואם אכן התקיימה, מה היו תוצאותיה.

ביחס לתקריות אחרות, הביעו הרשויות הישראליות באופן קבוע צער על נפגעים אזרחיים כתוצאה מתקיפות של כוחות ישראליים, וסיפקו הצהרות בנוגע למדיניות הכללית. עם זאת, כמעט בכל המקרים האחרים, הרשויות הישראליות לא סיפקו כל מידע ספציפי בנוגע לכל תקרית ותקרית, כגון המטרה המיועדת, שיקולי המידתיות ואמצעי הזהירות שננקטו. כל אלה הם מרכיבים חיוניים להערכת חוקיותה של פעולה, בייחוד כאשר הראיות בשטח –עד כמה שהיה ביכולתו של אמנסטי אינטרנשיונל לקבוע במקרים שנכללו בדו"ח זה –אינם מצביעים על שום פעילות צבאית של חיזבאללה בזמן ההתקפה באזורים שהותקפו.

מטרידות במיוחד הן ההכחשות מצד גורמים ישראליים רשמיים, לפיהן לא ידעו על נוכחותם של אזרחים במקומות שהותקפו. זאת, בהתחשב בכך שהכוחות הישראליים השתמשו במערכות מתוחכמות לאיסוף מודיעין, ובייחוד במזל"טים שנעשה בהם שימוש נרחב בשמי לבנון במהלך העימות.

ב-19 ביולי נפגע ביתה של משפחת ווהבה בכפר עינאתא פעמיים. כתוצאה, נהרגו מוסא ווהבה בן ה-85 ושכנו הקשיש חוסיין סמחאת. מיד לאחר מכן נפגע בית נוסף, וכתוצאה נהרגו מוסא דרוויש, בתו אמל בת ה-17 ושתי אחייניותיו, זינב, בת 17, וסלווה, בת 20; ועוזרת הבית של המשפחה, עלאוויה מוזמל עוואלי, אזרחית אתיופית. בנו ובתו של מוסא דרוויש נפצעו קשה בהתקפה; המיאם בת ה-18 הייתה שרויה בתרדמת במשך עשרה ימים וסבלה מאובדן זיכרון, ואחיה הצעיר מחמוד סובל משיתוק בשתי רגליו.

הבית שכן מחוץ למרכז הכפר, בקבוצה 3?ל מבנים חד-קומתיים שהופרדו זה מזה על-ידי פרדסים. אחיו למחצה של מוסא דרוויש, סמיח, שגר בשכנות לבית שנהרס, אמר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"אין פה כלום, אין פה שום התנגדות. רק אנחנו מהמשפחה גרים פה, והדרך נגמרת פה, כך שאין פה אפילו עוברים ושבים. אז אנחנו יודעים מה קורה פה, ולא קרה פה כלום, שום סיבה להפציץ אותנו".

הסברים כללים לגבי מדיניות ופרשנות של המשפט הבינלאומי שפרסמו הרשויות הישראליות, או נדונו עם אמנסטי אינטרנשיונל, מעוררים אף הם חששות.

למשל, בתדריך שהעבירו גורמים צבאיים ישראליים בחודש ספטמבר 2006, נאמר לאמנסטי אינטרנשיונל, כי אם יראו חיילים ישראלים אדם משגר רקטה ולאחר מכן נכנס לבית, הם יורשו לתקוף את הבית מבלי לשאול שאלות נוספות. אמנסטי אינטרנשיונל מאמין כי תגובה כזו היא בלתי-מדתית. עצם העובדה שלוחם נכנס לבית אינה הופכת באופן אוטומטי את תקיפת הבית לחוקית: תקיפתו על-מנת להרוג לוחם אחד מבלי לנסות לקבוע האם נמצאים אזרחים בבית מפרה את האיסור על התקפות לא-מדתיות.

מעוררות דאגה היו גם מספר הצהרות פומביות של מנהיגים ישראליים, פוליטיים וצבאיים, המלמדות כי כוחות ישראליים רואים באזרחים שלא נמלטו מדרום לבנון מטרות לגיטימיות. ב-27 ביולי אמר שר המשפטים הישראלי, חיים רמון: "כל מי שנמצא עכשיו בדרום לבנון הוא מחבל שקשור בדרך-כלשהי לחיזבאללה."(46)השר רמון אמר גם: "כפר כמו בינת ג'ביל, שהתרענו בפני תושביו והוא התרוקן מהם ונותרו בו רק אנשי חיזבאללה, צריך לכתוש אותו מהאוויר ועם ארטילריה לפני כניסת כוחות קרקעיים".(47)

באותו יום אמר הרמטכ"ל דן חלוץ במסיבת עיתונאים: "בינת ג'ביל הופצץ מהאוויר ובאמצעות ארטילריה במידה מספיקה על-פי חישובינו. זה לא עניין הומניטארי, משום שבינת ג'ביל היה ריק מאזרחים ומוקף במחבלים מבפנים ומבחוץ".(48)

אולם, הכפר בינת ג'ביל לא היה "ריק מאזרחים". במהלך שני ימי ההפוגה בהתקפות האוויריות של כוחות ישראליים, ב-31 ביולי וב-1 באוגוסט, כאשר התאפשר לעיתונאים ולנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר בבינת ג'ביל, הראו כלי התקשורת גופות וניצולים שהוצאו מתוך הריסות בתיהם. שלושה עיתונאים סיפרו לאמנסטי אינטרנשיונל כי נתקלו באישה מיוסרת שחפרה בידיה החשופות והתחננה בפניהם לסייע לה למצוא את אחותה תחת ההריסות. הם סייעו לה, ולבסוף מצאו שתי נשים קשישות, אחת מהן סובלת מנכות ומרותקת למיטתה, ואת אחיהן הקשיש, כולם עדיין בחיים. השלושה, כולם בשנות השבעים לחייהם, היו לכודים תחת הריסות בתיהם במרכז הכפר בינת ג'ביל במשך למעלה משבוע.

חששות דומים מעורר תוכנם של הכרוזים שפיזרו כוחות אוויר ישראליים שוב ושוב בדרום לבנון, המזהירים מפני התקפות צפויות ומורים לאוכלוסייה להתפנות. מטריד במיוחד הוא כרוז מה-7 באוגוסט, שבו הוכרז כי "כל כלי-רכב מכל סוג שהוא שינוע מדרום לנהר הליטאני יופצץ בחשד להובלת רקטות, ציוד צבאי ומחבלים". הכרזה זו מפרה באופן בוטה את עקרון ההבחנה ואת ההנחה המוקדמת בדבר המעמד האזרחי: התקפה המבוצעת תוך יישום של איום זה היא בבחינת התקפה חסרת הבחנה ועלולה להוות גם התקפה ישירה על אזרחים.

מבחינת כרוזים נוספים ודפוסי התקפה נראה כי כוחות ישראליים כיוונו את התקפותיהם אל סוגים מסוימים של כלי רכב כגון משאיות, מכוניות מסחריות ואופנועים, מתוך הנחה שאלה משמשים את לוחמי חיזבאללה. בכרוז מה-25 ביולי נאמר כי "טנדרים" או "משאיות" עלולים להיות מופצצים על רקע זה. אמנסטי אינטרנשיונל תיעד (ר' פרק 4) שתי התקפות אוויריות קטלניות על מכונית מסחרית של מאפייה ועל אופנוען, שאירעו שתיהן ב-6 באוגוסט, סמוך לשיירה הומניטארית של האו"ם שנסעה מצפון לצור.

כאשר נשאלו על-ידי אמנסטי אינטרנשיונל בספטמבר 2006 לגבי תקיפות אלה, ענו גורמים ישראליים רשמיים, כי ברוב המקרים היה קיים מידע מודיעיני לפיו כלי הרכב אליהם כוונה ההתקפה היו "בשירות חיזבאללה". אולם, גורמים אלה ציינו עוד, כי לאחר שהאוכלוסייה הוזהרה, ועזבה ברובה, הם ראו במשאיות הנעות עדיין בדרכים מטרות לגיטימיות. זאת, בייחוד במקומות כמו הכביש הראשי המקשר בין לבנון לסוריה. אמנסטי אינטרנשיונל מאמין כי כל התקפה שאינה מביאה בחשבון באופן מלא את הנסיבות הספציפיות של כל מקרה מפרה את ההנחה המוקדמת בדבר המעמד האזרחי, ומהווה התקפה חסרת הבחנה, וייתכן שגם התקפה ישירה על אזרחים.

בכל מקרה, הימלטות כלל לא הייתה ערובה לביטחון. כוחות ישראליים תקפו אזרחים שעזבו את כפריהם ונסעו צפונה בתגובה להוראות רשויות הצבא הישראליות, אשר הועברו באמצעות כרוזים שפוזרו מן האוויר ובאמצעים אחרים. ישראל לא סיפקה שום הסבר הולם למקרים ספציפיים של הרג אזרחים בלתי-חמושים בנסיבות כאלה.

הותקפו בעת מנוסתם

"הצבא אמר לנו לעזוב את הכפר, אבל אלה שאכן עזבו הופצצו ונהרגו. למה? מכונית מלאה ילדים!"

כך תיאר בן למשפחת עבדאללה, ששרדה התקפה ישראלית על שיירה של משפחות שנמלטו מן הכפר מרוואחין את ייאושו ומבוכתו. בהתקפה, ב-15 ביולי, נהרגו 23 אזרחים, רובם ילדים. תושבי מרוואחין פינו את כפרם רק לאחר שהצטוו לעשות כך על-ידי חיילים ישראלים שהיו מצוידים ברמקולים. הניצול אמר:

"חיילים ישראלים שהיו ליד גדר הגבול האשימו אותנו בעזרה להתנגדות ואמרו אנחנו חייבים לעזוב, אבל לנו אין שום קשר להתנגדות. היה רק לוחם חיזבאללה אחד מהכפר, ואנחנו הבהרנו לו שאנחנו מתנגדים לכל התקפה מקרבת הכפר או לכל כלי נשק בתוך הכפר".

כשהגיעה השיירה לאזור שבין שמעה לביאדה, היא נקלעה להתקפה מתמשכת, ככל-הנראה בידי מסוקים ואוניית קרב ישראליים ששיגרו לעברה טילים. מניין ההרוגים של תקרית זו בלבד מצמרר:

זאהרה פארס עבדאללה, בת 45, אם לעשרה</